סמסטר ב'. שנה רביעית. טכניון. כתה ישנה, אפלה. אני לוקח את
קורס חדו"א 1 בפעם השנייה. בפעם הראשונה קיבלתי 84, והקורס לא
קל, גם לא לי. המרצה הוא יורם טהרלב. "נגזרת כיוונית בפונקציה
דו מימדית: ראינו שאף איקס מודדת את קצב שינוי הפונקציה כאשר
משנים רק את איקס ווואי נשאר קבוע וכנ"ל אף וואי. שתי נגזרות
אלו הן למעשה נגזרות כיווניות בכיוון איקס או וואי, נדון עתה
בנגזרת בכיוון כלשהו..." אני מניח את הראש על השולחן וטומן
אותו בתוך זרועותיי. יורם טהרלב הוא מתמטיקאי בהכשרתו. ובזמנו
הפנוי פזמונאי ומשורר. אבל קודם כל מתמטיקאי.

סבא שלי, שנלחם בצבא האדום סיפר לי שתופעת "תג מחיר" רווחה גם
בקרב הנאצים. בליטא, קרוב לקובנא היה מחנה ריכוז שנקרא
פורמאכטשטוב. איש אינו יודע היום על קיומו משום שהנאצים השמידו
אותו עד היסוד כנקמה על כך שניגפו בפני הסובייטים במבצע
ברברוסה. אין על כך גם שום עדות כתובה. הנאצים תלו את האשמה
ביהודים שגדשו את הצבא האדום וכפועל יוצא בחרו להשמיד את אותו
מחנה ריכוז עד היסוד. סיפרתי את זה לאיליה בהפסקה. הוא מהנהן.
"זה נשמע לך הגיוני הסיפור?" "יכול להיות" הוא עונה. "נשמע
סביר, אבל אני לא מכיר משהו ספציפי". הוא היה סופר מבטיח
בתחילת דרכו. כתב כבר שני רומנים שיצאו לאור בהוצאת ספרים
מיוחדת של ספרי ביכורים. אבל בצניעותו הקסומה הוא היה נבוך
מדבר פרסומם. כזה הוא היה - נבוך מכל פרסום שהוא, אך כמו כל
סופר נזקק לעין בוחנת ולמשוב: שלילי או חיובי, אבל העיקר שיהיה
מישהו שיקרא ויגיב. הייתה בו מן דואליות שכזו: דחף לפרסום
כתביו ולאחר מכן חשש מהפרסום עד כי כמעט ביקש מההוצאה לאור
לבטל את העסקה כליל. בכל סופר יש מן הדואליות הזו. אני תמיד
חבשתי קסקט שחור של יורדי ים, והוא רק לעיתים רחוקות - רק
באירועים מיוחדים ובהקראות מיוחדות שארגנו לכבודו. הייתה בו
ענווה שהקרינה כלפי חוץ. זה אותו קסקט שלך ולנסה חבש במספנות
גדנסק, אותו קסקט שארנסט תלמאן חבש במספנות המבורג ובלכתו
למחנה ריכוז בוכנוולד. אותו קסקט שחבשתי באותה הרצאה שבה המרצה
האורח רשם רשימה של מדינות "קיצוניות" (לראייתו). ואני מחיתי
בנימוס על כך שהוא החשיב את עיראק לאחת מהן. שכנעתי אותו. וקהל
של סטטיסטים המומים כיוון אליי את מבטיו האילמים כאסופת מצפנים
שמגנט נמצא במרכזה.

תחנת דלק. היא הייתה אישה בשנות החמישים לחייה. נמוכת קומה
בעלת שיער קצוץ צבוע אדום, סוחרת ממולחת, אבל זה התברר רק
בדיעבד. הייתה לי מכונית קטנה אבל רציתי לקנות עוד אחת
ממשכורתי הצנועה. זה היה ג'יפ של וולוו, מודל 89'. עיצובו היה
גס וזוויתי, כיאה לוולוו. אבל הוא הקדים את זמנו, ומעולם לא
ראיתי שכמותו. האוויר היה אביך, ולא ראיתי את האופק. הזכיר לי
בעיצובו את בניין האופרה של סידני. סבבתי סביבו. "תחליט עכשיו
אם אתה רוצה לקנות" היא דחקה בי. "זה עולה 12,000 שקל, תחליט
עכשיו, או שאני הולכת". רציתי כבר לסיים עם זה, לקבל החלטה רק
כדי לקבל החלטה. ככה לא קונים מכונית, ולמען הכנות עבדתי קשה
כדי לממן את מחירה, אבל חבל להחמיץ את ההזדמנות. היו לי רגעים
יפים במכונית הנוכחית שלי: פעם הקפצתי את דנה מהעבודה שלי
הביתה, בחורה בת גילי. באופן ספונטני, רגע לפני ששחררתי אותה
לשלום, התנשקנו. דא עקא, כשפיותינו נפרדו, כמחצית מלשונה נותרה
בתוך פי. היה לה טעם של חביתה. היא הביטה בי במבט נבוך, מן
הסתם היא הבינה מה קרה לנו. הוצאתי את מחצית הלשון התלושה מפי
והנחתי אותה בתוך המאפרה. היא כבר הספיקה לשחזר לעצמה את
הלשון. "הכל בסדר?" שאלתי. "כן" שחה לה בלאט.

פחדתי לנהוג את הנסיעה הראשונה על הוולוו. היה לה גיר ידני.
הסוחרת אמרה שמיכל הדלק כמעט מרוקן: "תמצא לך תחנת דלק בקרבת
מקום, ושלם על הדלק מכספך". הסכמתי הסכמה שבשתיקה. יגאל ויואל,
שני חברים לקחו את האוטו בזמן שאני נסעתי הביתה במכונית
הישנה-חדשה-יחסית. כשהגעתי הביתה, קיבלתי מהם דיווח על מיקומם
הנוכחי: הם בחברון, הם מצאו כבר תחנת דלק והם נוסעים במכונית.
ציפיתי מהם לספר לי כמה שהמכונית טובה וכמה שכיף לנהוג בה, כפי
שקורה תמיד כשאתה קונה מכונית חדשה, אבל זה לא קרה. כמו שהיעדר
ברכות על יופייה של כלה מעיד על כיעורה. מהלאו מסיקים את ההן.
הם הגיעו העירה ופתאום אני רואה רכב אחר: טרקטור קטן של וולוו
שצריך לטפס על מדרגות כדי להיכנס לתא הנהג שלו, ובתוכו מושב
יחיד. גיר ההילוכים מחוץ לתא הנהג. מאחורי תא הנהג, בצורה
מתוכננת אך ברישול, ממוקמים שני מושבים בעלי ריפוד סקיי. אני
מטפס אל תא הנהג ולא מצליח להיכנס. מכוון להילוך ראשון עוד
כשאני על המדרגות. הטרקטור נוסע עוד לפני שאני מתיישב. אני
מתיישב בטרם פורענות. לוחץ על הבלמים, אבל הרגליים שלי בקושי
מגיעות.

חזרתי לכתה ג'. זה קרה בשל טעות ברישום של משרד החינוך. כבר
כמעט סיימתי תואר בהנדסה אבל אני קיבלתי בהכנעה את החלטת משרד
החינוך. זה הרי לא גורע כהוא זה מנקודות הזכות שלי בתואר.
הרעיון מצא חן בעיניי, שכן כשבאמת הייתי בכתה ג' לא הייתי
תלמיד חרוץ והייתי מגיע לבית הספר בחוסר רצון מוחלט,
כשהשיעורים שיעממו אותי למוות. תמיד קינאתי באותם תלמידים
יחידי סגולה שהצליחו להקשיב בשיעורים ולהשתתף בהם באופן פעיל.
אני מצדי הייתי מסדיר את מחשבותיי ומפליג למחוזות מעניינים
יותר. אני זוכר את המחנכת שלי מכתה ג' שניסתה לקשר בין סיפורי
המקרא לבין הדינמיקה החברתית בכתה. לא התחברתי לרעיון: שנאתי
את ספר הספרים ושנאתי את הדינמיקה החברתית בכתה ושנאתי עוד
יותר את הניסיון לחבר ביניהם. לא רחקו הימים בהם תלמידים שחיו
אורח חיים חילוני למהדרין החלו לנשק מזוזות. הדיסוננס הזה צרם
לי וניסיתי למנוע מהם, פיזית, לעשות זאת, ובאופן פרדוכסלי
הרגשתי באותה תקופה קרבה מסוימת לדת. כמובן שברגע שזה התגלה
למחנכת שלי היא התקשרה הביתה.

אבל אז שיבצו אותי בכתה ג' 2. 48 ילדים בכתה והמחנכת הייתה
אישה המרותקת לכסא גלגלים. זה לא השפיע עליי כהוא זה. ישבנו
ודיברנו על דמות הכלב במקרא. כולנו זוכרים את הסיפור על אליהו
הנביא שניבא לאיזבל ואחאב שכלבים ילקו את דמם. כולנו זוכרים את
הכינוי "משתין בקיר". ואני, התלמיד המבוגר ביותר בכתה,
שהתלבושת האחידה קטנה עליו בכמה מידות, מצביע בנימוס ואומר:
"אינני מסכים, מורתי". הס הושלך בכתה. "דמות הכלב במקרא תמיד
הייתה דמות שלילית. וחשוב לשים לב שהכלב במקרא איננו הכלב שאנו
מכירים, כי לא היו אז כלבים. כנראה שזה היה זן של זאב"
כשהייתי תלמיד אהבתי לקרוא את המקרא עם הפירושים של קאסוטו. הם
היו פשוטים ובהירים. היום אני אוהב לקרוא את המקרא כפשוטו, אני
סומך על עצמי יותר מכל המפרשים, שכולם ללא יוצא מן הכלל היו
מונעים מאיזושהי אג'נדה ופרשו את המקרא על פיה. אם אינני מבין
דבר מה, אני עדיין מציע פירוש משלי. אסור לנו לתת למורכבות של
הטקסט לערער לנו את הביטחון.
ביקשתי מאמי לבקש להקפיץ אותי כמה כתות.

קמתי. שתיתי קפה.