הוא מעולם לא היה במחנה ריכוז "אמיתי". זו הסיבה שמעולם לא היה
לו קעקוע. חלק גדול מהמלחמה הוא התחבא ביערות. כנראה ליד
העיירה מונקאץ'. אבל איש אינו יודע איפה בדיוק. הוא נולד
ב-1922. יום אחד חיילי הוורמאכט מצאו אותו. משם אולי באו כל
הצלקות שלו. הם לקחו אותו למחנה עבודה. זה היה מקום נוראי, אבל
עדיין הסיכוי לשרוד בו היה גבוה יותר מבמחנה ריכוז. זה תמיד
נוראי. מחנה העבודה היה ממוקם ליד מינכן. ליד עיירה שנקראה
וולפרטשאווסן, קרוב לחלקה הדרומי של מינכן. היו שם שני מחנות:
בירקנוואלד ופורנוואלד. כשהוא סיפר לי את סיפור חייו נדמה היה
לי שהוא שהה בזה האחרון. הצלקות על חזהו- הוא טען שהן נוצרו
כתוצאה מהמכות שהוא ספג מקתות הרובים. לאחר המלחמה הוא השתקע
במינכן, שם הוא פגש את בת זוגו לעתיד, ככל הנראה באיטליז -היא
ניהלה אורח חיים צמחוני, או קרוב לצמחוני, אינני בטוח, הלכה
לעולמה בשנות ה-80 המוקדמות של המאה הקודמת. היא עבדה שם מתוך
כורח גרידא ולא מתוך רצון חופשי, שכן בזמנים הקשים ההם מי שעבד
באיטליז יכול היה גם להביא מעט אוכל הביתה - הוא הציע לה לרקוד
איתו, זמן קצר לאחר מכן היא הרתה את בנה קארל. זה כל מה שהוא
הואיל בטובו לספר לי. שוכב מצונף בתוך שמיכה, גבר בשנות ה-90
לחייו, מדבר בשפה שנשמעת כמו דיאלקט כלשהו של גרמנית, אבל היא
בעצם תערובת של יידיש וגרמנית.

ראיתי אותו. איש צעיר, נתן לי מספר מטבעות כנדבה, על אף שלא
הייתי זקוק להם כלל ועיקר. קיבלתי די והותר בחיי מהמדינה הזו.
אבל אני איש בודד. שוכב מצונף בתוך שמיכה ביום חורפי של מינכן.
בחרתי לעצמי חיי נווד, חיי עוני, עד שאולי המוות יגאל אותי.
ספק אם הוא יודע מה עבר עליי בימים ההם. אינני ניצול השואה
הראשון וגם לא האחרון. מפעם לפעם השתעשעתי במחשבה מיהו ניצול
השואה המבוגר ביותר ומיהו ניצול השואה הצעיר ביותר. ומי יהיה
ניצול השואה האחרון בהיסטוריה של העולם. אבל המחשבות האלה
מיותרות. האם למישהו איכפת? יום אחד כבר לא יהיו יותר ניצולי
שואה, נהיה עוד פסיק בספרי היסטוריה שתלמידי תיכון ישננו
וישכחו לאחר הבחינה. מוטב שהחיים ימשיכו כסדרם. מוטב אפילו שלא
ידעו. חוסר הידיעה עדיפה אפילו על פני השכחה.

האם הוא יהיה ניצול השואה האחרון בהיסטוריה? כנראה שלא.
כששמעתי לראשונה על השואה לא חשבתי, מן הסתם, על הסוגיה הזו.
הסתובבו בינינו ניצולי שואה ושבויי מלחמה וחיילי וורמאכט
ואס.אס לשעבר. חשבתי שהם תמיד היו ותמיד יהיו. בערך בגיל עשר
הבנתי שיום אחד כולם ייעלמו. יישארו רק פסלים ואנדרטאות
שמשובצים בחוצות הערים שלנו. לא אחת חשבתי, האם היות האדם
קורבן אולטימטיבי הופכת אותו באיזשהו מקום ביקום לצדיק? הנריק
היה רחוק מלהיות צדיק. לפני המלחמה כבר הספיק להפוך למהמר
כפייתי: היה נוסע לעיתים ברכבת לברטיסלאבה וצופה שם במרוצי
סוסים. לעיתים היה לווה כספים ובורח. כך גם נהג לעשות לאחר
המלחמה: היה מהמר בבתי קזינו במינכן. לא עבד באף עבודה וחי על
הקצבה הגבוהה שקיבל כניצול שואה מממשלת גרמניה. זו אולי הסיבה
העיקרית - אם כי בהחלט לא היחידה - שסירב לשעות להפצרותיהם של
קרובי משפחתו לעזוב את ה"מדינה הארורה הזו". אלו הפצירו בו
לעזוב למדינת היהודים ואלו הפצירו בו לחצות את האוקיאנוס
האטלנטי. לשווא. "ווער האט מיר עוון ופשע געמאכט וועל באצאלן"
(מי שפשע בי ישלם) היה אומר בלאקוניות. לעיתים אדם שעבר סבל
קיצוני מרגיש צורך לנקום. אין ספק שבהתחלה רגשי הנקם בערו
בעצמותיו. אבל לעיתים הוא מרגיש צורך לחיות חיי כלב, לחיות את
הרגע. זו הסיבה שהוא היה בעל גרוע, אבא גרוע, סבא גרוע. היה
נעלם למספר ימים וחוזר אל קרובי משפחתו כדי לבקש כסף ונעלם
שוב. מפעם לפעם היה לוקח את ילדיו למסעדה יהודית במינכן שקיימת
עד היום. הנישואין לא החזיקו מעמד, אבל הוא עדיין המשיך להמר
והמשיך לקבל קצבה חודשית. מדי פעם כשבא במגע עם הרשויות דאג
להזכיר להם מי הוא: "האם לא סבלתי מספיק?!". היה די במשפט הזה
כדי להלך קסם על כל פקיד מדינה או פקיד בנק בגרמניה.

אבל הסיפור הזה הוא בעצם סיפור על כלום ושום דבר. גזרתי על
עצמי חיי בהמה ולאחר מכן גזרתי על עצמי חיי נווד וקבצן. אקום
כעת ממקומי הקבוע בפינת הרחוב ואלך עם האיש הצעיר לבית המרזח.