יום חמישי,
היום לפני כעשר שנים, אשתי עלמה השחורה ואני נישאנו.
הזמן חולף מהר, מהר מדי למען האמת.
אני מהרהר, מה עוד עלי לעשות, לפני שאשתי מגיעה.
טרם נמלחה דעתי, נשמעה דפיקה בדלת, שוב דפיקה הפעם רמה יותר,
כעת צלצול הפעמון. תפתח כבר, יעקב, אתה שומע אותי.  אשתי חסרת
סבלנות היום.
ידית הדלת יורדת ועולה, ושוב יורדת ועולה. הסנריום חוזר.
הפעמון מצלצל ללא השהיה. אני בא, אני בא.
אני משלשל מכיסי את המפתח, מכניס אל חור מנעול. פותח את הדלת.
השלום לך אני קורא. היא מביטה בי, מכף רגל ועד ראש.
זה מה שאתה לובש, היא שואלת אותי ונושכת שפתיה.
טרם הספקתי לענות, היא צועדת במהירות אל חדר השינה.
מניחה שקית על הכיסא.
פותחת את הארון, מה אלבש, מה אלבש, אשתי חושבת בקול רם.
סוקרת, סורקת את ארון הבגדים המדוגם.
כל המכנסים מסודרים כחיילים במסדר.
מכנס שחור, אחריו עוד מכנס שחור.
לעולם לא השכלתי להבין, מדוע נדרשים לאשתי עלמה השחורה ארבעים
זוגות מכנסים שחורים.
כל המכנסים שלה נראים לי בדיוק אותו הדבר.
מתחילה למדוד, מורידה מכנס ומודדת את השני. מה דעתך, מה יותר
מתאים לי.
המכנס השחור פחם או המכנס השחור כהה. אני ממצמץ, הכל מתאים לך,
אני משיב.
היא הולכת לכיסא, מוציאה מהשקית, עוד מכנס שחור, ארבעים ואחד
במספר.
גמרה אומר, לבשה אותו.
אנחנו הולכים לכיוון הדלת, היא מבחינה בחוט המבצבץ מהמכנס.
שבה על עקבותיה עם עקביה הרועשים.
שולקת מן הארון, מכנס שחור אחר.
עולה בה חיוך,
אתה זוכר מתי לבשתי את המכנס הזה, היא שואלת.
נותרתי ללא מילים בפי.
לבשתי אותו בפגישה הראשונה בה נפגשנו.
רכנתי לקראתה, נישקתי את לחיה.
אשתי עלמה שתחיה, עלמה השחורה, לא הכל שחור אצלה.
אוהב אני אותה, עם הרבה סבלנות.