פעם הייתי שונא את הלילות. לשכב על המיטה, לעצום את העיניים.
לחשוב. מחשבות שורפות לי את המוח. מה יהיה, מה יקרה. דקות
חולפות כשעות. דממה מוחלטת עוטפת את אוזניי, אך ליבי צורח. כל
הבעיות מתעוררות. הלילה תכליתו היא מנוחה, אז מדוע אני לא נח?
עטלפים ערים בלילה, אני תוהה. כשהחושך והירח תופסים מקומם
בעולם, הלילות מגיעים. הם נמשכים כשנים.


היום אני אוהב את הלילות. לשכב על המיטה, לעצום את העיניים. לא
לחשוב. לנוח. הדממה חדרה גם אל ליבי. הבעיות נרדמות, יחד איתי.
רגעים של שקט, תקווה. עטלפים ישנים בבוקר, אני תוהה. אולי
יכולתי להיות אדם בלילות ועטלף בימים? הם נמשכים מעט מידי זמן.
הלילות. ומה אם הייתי מבקש שלא להתעורר?