New Stage - Go To Main Page


פרנקי התעורר בבוקר. "אני לא מוצא את נעלי הבית הזונות שלי!"
הוא צרח, ואף אחד לא ענה לו. לבסוף הוא מצא אותן מתחבאות בפחד
מתחת לשולחן. "נעלי בית זונות, רציתן להתחמק ממני, אה? אבל
תפסתי אתכן!" הוא הכריז בנימת ניצחון והחזיק את נעלי הבית
בידיו, ואת נעל אותן. הוא הלך לשירותים להשתין, וניסה להוריד
את המים, אבל המים לא ירדו. "קוס אימא של המים האלה, למה הם לא
יורדים?" הוא צרח והרס את מיכל הניאגרה. הוא פנה לכיור לשטוף
ידיים, אבל לא היה מים בברז. "זונות, זונות," הוא צרח, "בן-אדם
אפילו כבר לא יכול לשטוף ידיים, לאן מדרדרת הארץ הזאת?" הוא
לקח בקבוק מים ששמר לשעת חירום, וחיפש את הסבון. "מי גנב לי את
הסבון, זונות מוצצי זין? נראה אתכם גברים מולי פנים מול פנים,
פחדנים," והוא שטף את ידיו בלי סבון. הוא פנה להבין לו קפה,
נשאר מספיק מים בקומקום, אבל הקומקום לא פעל. "למה הקומקום
המזוין לא פועל, קוס אימא שלכם, אתם מנסים להרוג אותי?" והוא
שפך את המים לפינג'אן והרתיח על הכיריים. הוא חיפש קפה. "איפה
הקפה המזוין, אתם מחביאים אותו ממני?" בסוף הוא התפשר על תה,
ושם תיון בכוס, אבל לא מצא סוכר. "למה אין סוכר, בני זונות
נבלות?" הוא צרח, ומצא סוכרזית שחברתו החיננית השאירה בבית
לפני חצי שנה, כשהייתה גרה אתו. הוא התיישב אל השולחן בסלון,
וניסה להצית סיגריה עם התה בעזרת מצית. "למה המצית המזוין לא
עובד, מה יש לכם? אתם לא עושים את העבודה שלכם!" הוא צרח
והדליק את הסיגריה עם גפרור. הוא הדליק רדיו. "ב-של עיצומים
ושביתות תכניות הרדיו מבוטלות," הוא שמע הודעה שחזרה על עצמה
שוב ושוב כל כמה שניות. "למה, קשה לכם לשבת על התחת ולדחוף
דיסקים לנגן?!" הוא קרא בכעס, ושם דיסק.

כשהוא גמר את טקס הקימה שלו בבוקר, הוא התלבש, והלך לעבוד
בעבודה לא מתגמלת כש-כל הבוסים צועקים עליו ונותנים לו פקודות,
והוא חורק שיניים, ומתפוצץ מכעס, אבל צריך את מעט הכסף
מהעבודה, ולכן אומר שוב ושוב - "כן, בוס," "מיד, בוס" "אני
אשתדל, בוס" "אני אשמח לדחוף את הפנים שלי לתחת שלך, בוס."



עוד סיפור
הייתה לי ילדות מתוקה, בעיקר כי היו בה הרבה ממתקים. זה מה
שגרם למוח שלי להתפתח, ולחשק המיני שלי להיות חסר סיפוק ולא
ניתן לריסון. כולם כבר היו רגילים לראות אותי הולך ברחוב עם
זקפה, וכולם ידעו שאני במצב של גירוי מיני תמידי. כל אישה
שדיברה איתי, ידעה שאני חושב איך אני משגל אותה, ומריץ בראשי
מצבים ממצבים שונים בהן היא גונחת ועוד דברים לא חינוכיים. אבל
הן היו רגילות לזה, ולא התייחסו לזה יותר מדי. הן קיבלו את זה
כאיזו הפרעה שלי, והיו מדברות איתי ברצינות על דברים יבשים
לגמרי, בלי לחייך אפילו, כשאני מדבר עם כל אחת כש-בינינו
זקפתי. לפעמים כשהנשים השכנות שלי היו רבות עם הבעלים שלהן, כי
הן לא היו מסופקות, הן היו מאיימות עליו שהן ילכו אליי. לפעמים
הן באמת היו באות אליי, בגלל זה ספגתי הרבה מכות מגברים קנאים
לנשותיהם. אבל אפילו שידעתי ש-אקט מסוים יגרום לזה שאגמור עם
שברים, לא יכולתי לעצור בעד עצמי, וזיינתי אותן כאילו אין מחר.
לא הייתי בררן, וזיינתי גם בנים, וגם בובות, ואפילו חפצים.
וכמובן שעשיתי ביד הרבה. ואז היא אמרה לי שהיא מאוד מחבבת
אותי, ואפילו נמשכת אליי, אבל היא רק רוצה להיות ידידה, למרות
שהיא אוהבת סקס מאוד, וצריכה אותו כמעט באופן נואש, אבל לא
איתי. עם כל אחד, אבל לא איתי. חשבתי שזה בגלל שאני מבוגר
ממנה, וחסכנו אורגזמות אחד על השנייה. היא הייתה בחורה רוסיה
צעירה ממני בעשרים שנה, נבונה ומשוגעת, וחושבת באותו אופן
כמוני, כי גדלה כמוני בכפר נוער. לא התביישה בשיער בבית השחי
או על הרגליים, והייתה די זרוקה כזאת ב-איך שהיא נראית כשזה
היה נוגע לי. אבל כדי להשיג בחורים "איכותיים" היא הייתה תמיד
לובשת סקסי ומתקתק, מה שגרם לה להיראות אפלה וסקסית באופן
מיוחד, ואפילו מסוכנת במידה מסוימת. היא לא בחלה ב"מתנות"
מהבחורים אותם שיגלה וטיפחה, והיינו יוצאים לבילויים ומבזבזים
את הכסף שלהם על שתייה ואוכל יקר, וכל מיני שטויות לבית, כמו
מנורות מוזרות שמטילות כוכבים ולבבות מוארים על הכתלים, או
ספרים עם ציורים של ציירים מפורסמים, אגרטלים גדולים עם פרחים
ענקיים מלאכותיים, תמונות, שטיחים, וילונות, חוברות קומיקס
נדירות. היינו מאכילים זה את זו מתוך הידיים שלנו, ולא
מתביישים בעירום בין המקלחות, ורוקדים לצלילי תקליט ריקודים
זול. ברור שהזין שלי היה עומד כל הזמן, והיא ידעה שזה היה
בגללה כשהיא הייתה איתי, אבל לא היה אכפת לה, ולא עשינו דבר
בנידון. זו הייתה מן הסכמה ללא מילים, ששנינו נדמה שכחנו מאיפה
היא נובעת.



חשמל
נדמה לו שזה בסדר שהבית הרוס ויש חתול פצוע שהוא צריך לטפל בו.
אחרי הכול כל החיים שלו הרוסים, ולתת עזרה ליצור חסר ישע זו
טיפה בתוך ים הגאולה שלו שהוא אף פעם לא ישיג. אין לו ידע איך
לטפל בחתול, ומן הסתם אם הוא לא ייקח אותו לווטרינר, החתול
ימות, אבל הוא מעדיף לטפל בו למרות שכנראה ימות, כדי שתהיה לו
הנחמה הקטנה והגאווה הקטנה שטיפל ביצור קטן חסר ישע. הרי אף
אחד לא ידע, ולא יאשים אותו במות החתול. המנורה מהבהבת בערב
החשוך, והוא עושה ניסויים של ילד מפגר עם חשמל, ומסיק מסקנות
קטנות בנוגע למגעים, למוליכים ולעוצמות החשמל, שאנשים חכמים
ממנו הגיעו אליהן לפני יותר ממאה חמישים שנה. אבל הוא מרגיש
חכם להגיע אליהן כאילו בעצמו, למרות שהן ידועות לכל חשמלאי
זוטר. הוא מאכיל את החתול בשר מיובש משומר שקנה בצרכנייה של
השכונה, ואוכל אפילו בעצמו תוך כדי שהוא לוגם בירה הייניקן
מבקבוק. הטלוויזיה הקטנה המרובעת משדרת כמה תחנות עם שלג וקול
צורם, אחרי שחיבר לה אנטנה וכיוון אותה לשידורים שמיועדים למי
שיש לו עדיין עידן פלוס. הוא יכול לראות את האנשים הרציניים
והנפוחים האלו שקוראים לעצמם פוליטיקאים, ולצחקק על החשיבות
העצמית העצומה שהם מייחסים לעצמם. הוא לא מכיר אף אחד בשם,
ולרוב לא יודע אפילו מה כותרת התכנית שהוא מעיף בה מבט. אלו
פרצופים מסובנים ומאופרים שאומרים כל מיני מילים גדולות
ונחרצות, ונעלמים כלעומת שבאו, בתוך מסך הטלוויזיה הקטן המרובע
החורק והמלא שלג.  



בדוק
היא הלכה יותר מדי לאן שהיא הולכת, אבל אני לא הסכמתי שהיא
תלך. בגלל זה היא כעסה מאוד, ושברה צלחת, ושברה כוס, ושברה
תמונה, ושברה לי את הצורה. אני יצאתי מדמם מהבית ונדדתי
ברחובות, ואנשים שאלו מה קרה לך, מה קרה, ואני אמרתי שנשברה לי
הצלחת, ונשברה לי הכוס, ונשברה לי התמונה, ונשברה לי הצורה. אז
הם הפנו אותי לתחנת המשטרה להגיש תלונה. ישבתי עם השוטרת הטובה
ושטחתי לפניה את כאבי וצערי, מה קרה, היא שאלה. נשברה לי
הצלחת, ונשברה לי הכוס, ונשברה לי התמונה, ונשברה לי הצורה.
היא אמרה שהיא תתפוס את האשמים, ואני אמרתי שיש רק אשמה אחת.
יצאתי מתחנת המשטרה והלכתי בשלג עשר קילומטר לבית זה שלי,
וראיתי פתק על הדלת, "בן-זונה, עצרו אותי, בגלל ששברתי לך את
הצלחת, ושברתי לך את הכוס, ושברתי לך את התמונה, ושברתי לך את
הצורה." נכנסתי לבית, והכול היה אותו הדבר, חוץ ממנה שלא הייתה
שם, כי עצרו אותה בגלל ששברה לי את הצלחת, ושברה לי את הכוס,
ושברה לי את התמונה, ושברה לי את הצורה. עשיתי מקלחת חמה
ונכנסתי למיטה בין כל השמיכות, וחלמתי ששברו לי את הצלחת,
וששברו לי את הכוס, וששברו לי את התמונה, וששברו לי את הצורה.
כשהתעוררתי חשבתי שזו הייתה תמונה יפה, וחבל שהיא נשברה.



הריקנות דופקת בדלת
היא הייתה זונה, אבל הזונה שלי. אהבתי אותה מאוד, ולא נתתי לאף
אחד להתקרב אליה. אפילו לא לאחיה או לאבא שלה. הבעיות התחילו
כשנולד לנו תינוק. לרוע מזלי הוא היה ממין זכר, וקשה היה לי עד
מאוד לראות אותה נוגעת בו, ולראות אותו נוגע בה. לכן זממתי
להרגו. לא היו לי יותר מדי אפשרויות איך לבצע את זה, הרי בצורה
מעוררת תמיהה - רצח נחשב לדבר רע, ואפשר להיכנס עליו לכלא,
כעונש. לכן אמרתי לו - שמע, בני הקטנטן. אם אתה רוצה לחצות
כביש סואן, אל תעמוד כמו שמוק ותחכה שהכביש יהיה ריק ממכוניות,
ואל תנסה לחצות במעבר חצייה כמו כל הלוזרים. אתה בן של אבא,
אתה פייטר. לכן פשוט תחצה את הכביש, ותראה איך כל המכוניות
פשוט עוצרות במקום ונותנות לך לעבור. כי ככה זה מכוניות, הן
בנויות בצורה כזאת שאין להן שום אפשרות לפגוע בהולך רגל, אלא
לכבד את זכותו לחצות בבטחה. שמע הילד, והפנים. לא עברו
שבועיים, וכבר קרה מקרה, והוא התפרץ אל כביש סואן וניסה לחצות
אותו, ומשאית גדולה עם 50 לבני בטון בקבינה עשתה עליו עבור
והחלק, והפכה אותו לפרקט. מאוד הצטערנו, הזונה שלי ואני, על
מות בננו בטרם עת. אך לאחר האבל חיינו חזרו למסלולם, והיא
אפילו הפכה טובה יותר במיטה, כי היא שתתה אלכוהול ועישנה סמים,
כדי להתגבר על האבדן, וזה הפך אותה לחיית מין ממש. היא אפילו
התחילה לכתוב שירים. אז חשבתי להכניס אותה שוב להיריון, ואם זה
יהיה בן, לגרום גם למותו. כי הרי מוות בניה הופך אותה ליותר
ויותר נגישה ורכה, בעוד האגו הגברי שלי נוסק למרומים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/2/17 14:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה