New Stage - Go To Main Page

דני צוקר
/
יפות הצפרים...

ריחות הבוקר בסתיו העירו אצלי זיכרונות ילדות וגעגועים. צינה
של בוקר העבירה בגופי צמרמורת. אולי לזכר השלוליות הקפואות
בילדות. זה כבר מספר שנים שהתחממות כדור הארץ לא מאפשרת
לשלוליות לקפוא, אבל לעומת זאת הלבבות אז היו חמים, ועכשיו...
לימדו את כולם לשאוף לקריירה, כאילו שזה יעלה את רמת הידע.
כולם ידעו לדבר "פסיכולוגית" "ומדעית", אבל אלה היו רק מילים,
מה שבאמת העסיק את החברה של היום, היה גובה השכר, כמה הוא
מקבל? ולמה לו מגיע... וכיוצא בזה. אני? אולי הביישנות הטבעית
גרמה לכך, או אולי החינוך, מעולם איני מנסה להראות חכם, מעולם
איני מביע דעת סרק רק כדי לשמוע את קולי  הצניעות נראית בעיני
תכונה נאה, בעוד הדחפנות נראית לי מכוערת, והנלעגים ביותר הם
אלו, שאומרים בישיבות את מה שכבר נאמר וכולם הסכימו ואז
יגידו... כך וכך, ויסיימו תמיד במילים: "זו דעתי."
אפילו שהם יודעים  שזו תכונה נלעגת.
למה סיפרתי כל זאת? רק כדי להגיד שאני בחור צנוע שמעולם לא
נדחפתי ולא צעקתי ליד המנכ"ל את "הדברים הנכונים" וכדומה,
ולמרות זאת זכיתי באותה תקופה להערכה מיוחדת ונחשבתי לבחור
מבוקש, אפילו שהייתי נשוי ואב לשני ילדים. תמיד היו מספר נערות
שאהבו לשבת לפטפט על החיים פילוסופיה ושירה, לפעמים העזתי
לקרוא איתם שירים שלי, וידעתי שבסתר אוספת רונית, מזכירת הבוס
שלי, את שירי.
אז באותו יום עליו  מדובר נכנסתי להגיד לרונית בוקר טוב, והיא
יצאה מאחרי המכתבה שלה החזיקה את ידַי בידיה, ואמרה: "לי לא
תגיד בוקר טוב כזה אלא כזה!" נצמדה אלי והדביקה לפי את פיה
מוצצת גורסת, ומתנשפת במעין נשיקה מטורפת. לאחר רגע ארוך
ומבלבל, התחלתי משתף פעולה... נרגענו לרגע, שמרתי בידי את
המרחק הראוי בינינו, ואמרתי: "את מסתבכת, את יודעת?"
"לא, אני כבר מסובכת, לא יכולה להסתבך יותר,אני..."
"שששש, אמרתי אל תגידי, עד שזה לא נאמר במפורש אפשר לסגת."
"לא רוצה לשתוק, ש כ  ו ל ם ידעו, אני אוהבת אותך, "שמעתם,"
צעקה בקול: "אני אוהבת את רמי."
למזלי היה זו שעת מוקדמת בשאר המשרדים הצמודים המופרדים רק
בקיר גבס, לא היה איש, כך שערתי אם כי... אי אפשר היה להיות
בטוח.
מאז אותו יום, חיפשנו הזדמנויות להיות לבד. פה הרווחנו ליטוף,
שם מזמוז, מילה טובה, ואז התחלנו לצאת ליער שם בין שיחים
דוקרניים ובעלי חיים קטנים שברחו מאיתנו הפשטתי אותה חצי גוף
עליון, נשקתי לשדיה לפטמותיה הכנסתי יד למכנסיה וליטפתי את
החריץ השעיר שבין רגליה. המון שיער היה שם לפחות כך שידר  חוש
המישוש.
"רמי," אמרה, "לא נעשה את זה עד החתונה. אני בתולה. ואם נתחתן
יהיה זה חדש עבורך."
הסתכלתי על פניה ששדרו מבוכה גדולה;
"בסדר," אמרתי בלחש, "אין לי בעיה עם זה,   ולמה את מוזרה כל
כך?"
"למה אני מוזרה כל כך?" דמעות עמדו בעיניה מאיימות להציף,
"כי... לא רק שאני בתולה אני בכלל לא מבינה מה אמרתי, מה זה כל
הדבר האיום הזה, שכולם עושים ואני לא יודעת מה זה. ואם זה כזה
איום אז למה עושים  את זה?  ולמה זה מצחיק את כולם? ונראה
שהגברים רוצים... מה בדיוק הם רוצים? והנשים, רוצות אבל
מצחקקות ואומרות שלא רוצות ולמה אלה שעושות את זה הן ילדות
רעות?"
וואו לא יכולתי שלא לצחוק, הרגעתי אותה בחיבוק אמיץ, אמרתי לה
שאני אוהב אותה, והצחוק הוא לא ממנה ושלא תדאג... לא נעשה
משהוא שהיא לא רוצה או לא יודעת.
"אני רוצה... אני רוצה שנעשה הכול, כל מה שיש, רק לא הריון, אם
זה יקרה אני אצטרך להתאבד, אח שלי יעזור לי... אני לא מבינה
מתי יש הריון ואיך בטוחים שזה לא יקרה. אני תמיד אומרת לאימא:
'בטח' כשהיא מזהירה אותי לא לעשות את זה ולהישמר. ואני לא
מבינה ממה אני צריכה להיזהר. אז אני לא רוצה..."
אותו ערב תרגלנו, ודיברנו על תנוחות, והליקוקים שלי והמציצה
שלה, גמרתי בחוץ כמו תמיד איתה. והיא דאגה קצת ואז סוף-סוף
הסברתי לה שכל עוד אני אהיה מסוגל להסתפק בכך, וגם היא... -
הסכמנו, הפעם מִיֶדַע ולא מבורות - שלא נסתכן, ונשמור על
'האמיתי' לליל הכלולות.
ואז הגיע היא לרעיון, איך לא להסתכן:
"תראה," היא אמרה כמו מורה, לא כמו תלמידה:   "אתה גמרת ויקח
לך חצי שעה להתאושש, אז זה יכול להיות האמצעי למניעת הריון
אמרה בביישנות, אפשר לקיים יחסים  מבלי להסתכן."
"כן," אמרתי לה, "אלא  שבזמן הזה, לצערי כמו אצל כל הגברים,
שלי רפוי ואינו מסוגל לחדור לאף מקום, והוא לא כל כך אוהב
שנוגעים בו אז."
היא לקחה את האיבר הרפוי שלי בידיה, עברה בי צמרמורת, שקלה
אותו בכף ידה,
"אוי," אמרה מאוכזבת, "כמה חבל."
המשכנו להיפגש עוד מספר פעמים, וכל פעם הוספתי לה ידע נוסף
ולאט לאט הפסיקה להתבייש והייתה מלאת שמחה. "היום," היא
אמרה...
"לא," אמרתי, "את עדין לא מוכנה, מין מלא רק בליל הכלולות. אני
קשור להבטחה."
"אז תפר אותה," אמרה. כוחה, תשוקתה, וסקרנותה לא נתנו לה ולי
מנוח. "עכשיו, עכשיו," אמרה בקול של ילדה מאוכזבת..
"טוב,", אמרתי, "התפשטי,"
והיא קילפה מעצמה שכבות שמתאימות להיות חגורת צניעות, עד ששכבה
לידי עירומה לחלוטין.
מעולם לא ראיתי את חצי גופה התחתון בעירום וקרוב כל כך, רציתי
להתחיל בליקוק הדגדגן שרק שמעה על הכיף שבדבר, ואז לא ידעתי
למצוא אותו; רעמות שיער שצמחו על רגליה ויריכיה התלכדו עם שער
הערווה לבלוק בלתי חדיר של שער. לא היה רמז לנרתיק שהיה אי שם
בתוך פלונטר השיער שהשתרע מרגל לרגל. ויתרתי והסתובבתי כדי
לנסות למצוא את הנרתיק האבוד, בדרך הרגילה, האיבר שלי ידע
למצוא אותו 'על עיוור'. אכן  ידעתי שהיא שעירה, כל גופה היה
שעיר יותר מאחרות, או אולי הייתה זו רק הפלומה הרגילה אבל
גדושת פיגמנטים? נזכרתי שכאשר מצצתי את שדיה תמיד נדמה היה לי
שליד הפטמה צומחות להן כמה שערות, שהתערבו בכל ניסיון שלי.
ללכוד בשפתי את הפטמה נטו.
הטבע עושה דברים מוזרים, הרגשתי שאני מגורה באופן מטורף הייתי
על סף גמירה, בכל אופן הסתכנתי וחדרתי קצת, ואז צעקה:
"אַי זה כואב נורא תפסיק!"  לפני שהספקתי להחליט מה לעשות,
האיבר שלי התפרק מהמתח וכשהייתי קצת בפנים, יצאה ממנו זירמה
אדירה, אורגזמה שאיני זוכר כמותה, מעומק נשמתי יצאה. שנינו
היינו נבוכים,
היא חייכה: "אני מצטערת, לא צריכה הייתי לצעוק ככה, אני אפצה
אותך."
"לא רציתי להבהיל אותך אבל לא יצאתי בזמן. אני לא יודע..."
תסתכל," היא אמרה רועדת, "לא יורד לי דם אז אני עוד בתולה."
"גם ישו נולד לבתולה." אמרתי לה. לא נפגשנו יותר. לאחר מכן
יצאתי למילואים, כל יום קיבלתי ממנה מכתב אהבה, פתאום המכתבים
פסקו. הבנתי. כשחזרתי, קיבלה אותי בהתלהבות, ביקשה שאמצא רגע
לשוחח איתה, ואז ספרה לי שהכירה בחור רווק.
"לילד שלי, לא יהיו עיניים יפות כשלך," אמרה.
"אז יהיו יפות כמו שלו." ניסיתי להיראות אדיש,
"אין לו עיניים יפות." אמרה בעצב, והוא גם נמוך, ולא יפה..."
"אין דבר," אמרתי בציניות, "מתרגלים."
עמדנו חבוקים ועצובים. היא היציעה שאקח את הגובליין שרקמה ברוב
עמל, כדי לתלות אותו מעל מיטתנו המשותפת. ואני ביקשתי שתחזיר
לי את כל מה שכתבתי, כי אספה את כל הפתקים שלי.
"לא," אמרה, "הם יקרים לי,"
"את יכולה לצלם אותם להעביר לי את ההעתק, כדי  שיהיה לך המקור
עם הריחות המתאימים," הסברתי. היא הסמיקה. התנשקנו בלי
סוף...אבל היה סוף. למחרת הביאה לי את כל הפתקים, חוץ מאחד...
"יפות הצפרים בטבע" זהו? כמעט, ... היא התפטרה, זמן מה לא
ראיתי אותה, היא הזמינה חברות לחתונה, ואמרה שהיא חייבת לנקום
בי. למה? זו היא שנפרדה ממני.
ואז הופיעה יום אחד כדי להראות את הבטן ההריונית שלה, כשכולם
נגשו לברך אותה, ניגשתי גם אני, ולפני שהספקתי להגיד משהו. כי
התחלתי לדמוע. היא התקרבה לאוזני, פניה נהרו היא הייתה יפה
מתמיד, ולחשה:
"אולי בכל זאת יהיו לה עיניים יפות כשלך?"




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/2/17 14:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה