New Stage - Go To Main Page

נסטור שגיא
/
קמנו מתוך ההריסות

זלמן פרידמן נולד בשישה בפברואר 1920 בדברצן, העיר השנייה
בגודלה בהונגריה. נצר לשושלת ענפה של חסידים. הוא היה השלישי
מבין ארבעה אחים. כשרוחות המלחמה הגיעו אל מולדתו אחיו הבכור
כבר נלחם במסגרת כוחות הבריגדה היהודית ושאר המשפחה כבר מילטו
את נפשם לפלסטינה. היו להם סרטיפיקטים רק לשני ילדים: האח השני
שסבל מפיגור קל ואחיו הצעיר שהיה צעיר מאחיו הבכור בעשר שנים.
קיבלו את הסרטיפיקטים והתיישבו בעיר בני ברק שם התפרנסו ממסעדת
פועלים קטנה שניהלו. הוא עצמו התגורר אצל סבו שלימים נספה
בשואה. ואולם, רוב משפחתו המורחבת מולטה באמצעות "רכבת קסטנר".
את ישראל קסטנר שנא זלמן שנאה עזה. כשהגיע לאושוויץ היה אחד
מאותם בני מזל שעסקו במיון חפצי הנרצחים, אך נוצל גם לעבודות
פיזיות קשות ומבחילות כגון חפירת קברי אחים כשהמשרפות כבר נפחו
את נשמתן.
יום אחד בשנת 1945, אותו שלד מעוות ומהלך שוחרר על ידי הכוחות
הסובייטיים. הוא צעק לאחד החיילים כמה משפטים חסרי פשר
בהונגרית והלה מצדו נופף לו לשלום כאותם אנשים שמתוך מבוכה
מנסים ליצור איזושהי אינטראקציה עם אדם מוגבל בשכלו. הוא הובא
אל מחנה פליטים בקרבת מקום ולאחר מכן אושפז בבית חולים בברלין
ההרוסה. כך התגורר שם עד שצמחה לה מן ההריסות מדינה חדשה.
לימים התיישב בבית מגורים בדרזדן שנבנה על חורבות כנסיה. גופו
החלוש נעוות ממכות, משברים, ממחלות שונות ומהמשא הכבד שנאלץ
לסחוב לאורך שהותו במחנה ההשמדה. הוא ראה את המוות מול עיניו
מדי יום ביומו, ולכן היה אדיש אליו. הוא איבד כל ערך שאי פעם
האמין בו וראה בעצמו בהמה מהלכת על שתיים. אבל כשאותו חייל
סובייטי נופף לו לשלום, לא ידע לבטא במילים, אפילו בשפתו הוא,
את הרגשות שהציפו אותו באותו רגע. ספק אם איזשהו אדם יכול היה
לבטא אותם באיזושהי שפה.
הוא התגורר בגפו בדירה קטנה במרכז דרזדן. יש שאמרו שהעיר היפה
ביותר בעולם הפכה לעיר המכוערת ביותר בעולם. אבל הוא לא ראה
זאת כך. היה מהלך בין ההריסות ונפעם מהבניינים הנבנים. הוא
עצמו תלה בדירתו הקטנה דיוקן ענק של סטלין. לא קרא מעולם ספר
אחד על מרקסיזם, אבל הרגשות שלו כבר אמרו לו באיזה צד לתמוך:
נסיבות חייו הובילו אותו לקבל את עקרונות הסוציאליזם כמצוות
חכמים מלומדה. פעם אחת בשנת 1949 כשבן דודו בא לבקרו והחל
להפציר בו להתאחד עם משפחתו גרש אותו בצעקות וכמעט הכה אותו.
מדי פעם פקדו את ביתו עובדים של הסוכנות היהודית שכנראה שמעו
על ייחוסו המשפחתי, וגם אותם הוא גרש כלעומת שבאו. השכנים
ששמעו אותו מדבר איתם בשפה זרה ומוזרה הלשינו עליו לשטאזי.
יום אחד הגיע אליו סוכן של המשטרה החשאית:
-"יש דיווחים שנפגשת עם סוכן זר של המשטר הציוני"
-"כן, אבל סילקתי אותו מיד" ענה בגרמנית שבורה, עם מבטא
הונגרי.
-"באתי הנה רק כדי לומר לך שכדאי לך להתרחק מהאנשים האלה, ושאם
תמשיך ליצור איתם קשר, נרדוף אותך עד בלי די".
-"אתה מתפרץ לדלת פתוחה, אני אוהב את המדינה שלנו ושומה עליי
להיות נאמן אליה" נשמע כמדקלם מילים ששינן מראש.
הסוכן הנהן בראשו, עדיין לא מאמין שנתקל במקרה פשוט כל כך.
-"אני שמח לשמוע..."
-"אתם הצלתם את חיי, מדוע שאמסור את נאמנותי למשטר הפשיסטי הזה
שהוקם בלבנט; האנשים האלה שבאו הנה...הם אינם רצויים פה, כמעט
וסילקתי אותם בכוח".
-"קצת מוזר לי לשמוע אותך אומר זאת כשכל משפחתך נמצאת שם"
-"משפחתי מילטה את נפשה בעזרת היהודון הנאצי הזה, קסטנר, מדוע
נדמה לך שיש להם איזושהי השפעה עליי".
-"אני שמח לשמוע, אל תעשה שטויות".
ורגע לפני שהסוכן נפנה אל דרכו, הבחין בדיוקנו הענק של סטלין
שכיסה את הקיר.
-"זה יפה מאוד מה שיש לך שם. אך מוטב שתחליף את התמונה, נניח,
בתמונתו של קארל מארקס, תוכל לקנות אותה בכל קיוסק".
וכך הוא עשה. זמן קצר לאחר מכן שינה את שמו הפרטי לזיגמונד.
באותם ימים, סוף שנות הארבעים, היה חסר תעסוקה. את ביתו איישה
עובדת זרה הונגרייה ששמה ורה. אבל גם היא עזבה אותו במהרה,
כנראה מצאה עץ מוצלח יותר לטפס עליו. מאז ועד עולם איבד עניין
בכל סוג של מערכת יחסים. מאז סוף המלחמה ראה בהבאת ילדים לעולם
דבר מיותר: "מה הטעם להביא ילדים לעולם שיש בו פאשיסטים
ונאצים?" שאל את עצמו.
הוא תמיד נראה מבוגר לגילו בשנים רבות, כיאה לאדם שאף עצם
בגופו לא נשארה במקומה המקורי. חבש מגבעת צרה, ולבש תמיד
מקטורן מהוה בצבע אפור. גבו היה כפוף, והתקשה מאוד ליישרו. את
המספר שהיה חרוט על זרועו בכתובת קעקע מעולם לא חשף. מעולם לא
ראה בעצמו קורבן ובכל פעם שמישהו העלה בפניו את נושא השואה היה
מפטיר בקצרה שרשעי העולם הם קורבנות של עצמם. פעם ברגע של
שכרות ייחל למחוק את כתובת הקעקע. "שנפטור כבר את העולם מהצרה
הזו" הפטיר לאוזניו הבלתי-כרויות של שותף לשתייה.
הפגישה השנייה עם סוכן השטאזי, הייתה זו ששינתה את חייו.
-"יש לנו מה להציע לך. הציע לאותו צל-חיוור-של-עצמו שחי מקצבת
אבטלה. במזרח גרמניה לא ניתנה קצבה לניצולי שואה כמו בגרמניה
המערבית שראתה עצמה אחראית לאסונם. ניתן לך לכתוב טור קבוע
בעיתון של המדינה: "גרמניה החדשה"".
-"אבל קשה לי לכתוב בגרמנית, הגעתי הנה בגיל מבוגר"
-"זה בסדר, נעזור לך. אני מאמין בכישרון הכתיבה שלך" אמר
בפשטות מעושה לאותו אדם שלא כתב מילה בגרמנית עד גיל 25. חיוך
ציני הופיע בזוית פיו. קיווה שהבין את הרמז.
מעתה ואילך החל לכתוב ב-"גרמניה החדשה", העיתון הממסדי של מזרח
גרמניה.
הוא היה נוסע מדי בוקר לברלין המזרחית ברכבת, מרחק של שעתיים
נסיעה. יושב, כותב את "הדברים הנכונים" מגיש את מאמרו לעורך
הראשי. וזה היה מתקן את שגיאותיו בגרמנית.
על אף פערי השפה, היה לו כישרון נדיר לשלהב את ההמונים ויכולת
להבין את רחשי לבו של הציבור. הוא כתב דברים בשבחי השלטון
והצליח לרתום אותו לרצונותיו. בלילות היה מסתובב לבדו
בסמטאותיה האפלות של דרזדן.
הוא תמך בשלטון ללא עוררין, ולא רחק היום שמשלחת של ראשי המשטר
לקחה אותו איתה לביקור בהונגריה, שם פגש את נשיאה, מתיאש
ראקושי. לא רחק גם היום שבו הוצע לו להיות שגריר בהונגריה, אך
הוא סרב בנימוס. אהב לחזור בערב לביתו הצנוע בדרזדן ולשתות
לשוכרה בבית מרזח דלוח, שם פטפט עם פועלים  מקומיים שביקרו שם
כדי לשכוח מעמל יומם.
בכל שיחה איתו אהב לשפוך את מררתו על ה"נאצי". מה מצער היה
שבני שיחתו, אם בכלל שמעו על הלז, לא גילו בו עניין כלל ועיקר.
אם בכלל הכירו אותו, היה הוא לדידם עוד פסיק בהיסטוריה העגומה
של עם שהיה ואיננו עוד.
לא רחק היום בו גישתו לצינורות החקיקה של המפלגה נפתחו בפניו.
הוא יצר קשר עם שרים וחברי פרלמנט ואהב לעזור להם במלאכת
החקיקה. באופן מוזר, הייתה לו אהבה גדולה לנושא הספורט. הוא
עצמו שסבל רבות מכאבי גב כרוניים, תמיד סיפר שהעובדה שהרים
משקולות מנעה ממנו להזדקק למשככי כאבים חזקים. כמובן שהיה
נלווה לפרנסי המשטר שנסעו לעודד את הנבחרות של מזרח גרמניה
בשלל תחומי ספורט. בכל פעם שהצעת חוק שהגה ממוחו הקודח הייתה
מתקבלת, היה מתמלא גאווה. אלו שהכירו את אותה ברייה תמהונית,
אותו אדם שהסתובב בסמטאות ודיבר אל עצמו כינו אותו תמיד
"זיגמונד הזקן", גם כשלא היה זקן. האירועים היחידים שעוררו
התרגשות בלבו היו אירועי ספורט. אולי רק מי שחזה בחורבן הגוף
ידע להעריך על נכון את ניצחונו ומעלותיו.
מדי פעם פגש את הסופר הצעיר ורנר ברויניג. ברויניג היה סופר
ועבריין לשעבר, בן העיר קמניץ, שלימים יישר קו עם המדינה
הקומוניסטית הצעירה. שניהם נתנו את עינם בכוס. הקריירה
הספרותית של האחרון ידעה עליות ומורדות. כשהחל לכתוב את יצירת
חייו "יריד השעשועים", קרא זיגמונד את רשימותיו והעיר הערות.
יחסו לורנר הצעיר התאפיינו בעיקר בהערצה: ברויניג היה הרבה
דברים שזיגמונד לא היה: עבד עבודת כפיים, שלט בשפת המקום ללא
מצרים והגשים הלכה למעשה את החלום הפרוליטרי של מזרח גרמניה
והגוש המזרחי כולו. לימים סר חינו של ברויניג בעיני הממשל
המזרח גרמני וכך אמר עליו ולטר אולבריכט על ספרו: "מתוארות שם
כל החזירויות האפשריות - איך עובדי המכרה משתכרים, איך הם
מתייחסים לנשים, איך הם מפיצים מחלות וכן הלאה. החברים אומרים
שנחוץ לחשוף את הכשלים והטעויות כי רק בדרך זו ניתן להיפטר
מהם, ואני שואל: האם התיאור הזה ב'יריד השעשועים' מועיל למישהו
באופן כלשהו? אנחנו עושים מאמצים לחנך את בני הדור הצעיר, אבל
אי אפשר לחנך אותם עם רומנים כאלה".
פרצה מחלוקת בין ההנהגה לבין קומץ של סופרים שנחלצו לעזרתו של
ברויניג. זיגמונד העילג שכל קיומו העיתונאי היה תלוי בעורכיו,
לא יכול היה להגן עליו בפומבי, אך בפגישותיהם הטה לו אוזן
קשבת, גם כאשר שקע ברויניג לתהומות של דיכאון.
לימים התחלף הנשיא לנשיא אפור יותר, אריך הונקר, שמצא חן בעיני
ההנהגה הסובייטית. האינטריגות הפנימיות בתוך המפלגה לא עניינו
אותו. הוא תמך בכל נשיא מתוקף היותו נשיא. הוא מצא צינורות גם
ללבו של הלז ונהיה סמוך על שולחנו.
עם השנים התבצר מעמדו כבובת ראווה של המשטר. הוא המשיך לפרסם
מאמרים, שבשלב מסוים החלו לשעמם את הקוראים. בערוץ הטלוויזיה
היחיד שהיה קיים במזרח גרמניה הוא תמיד ישב ליד פרנסי המדינה,
אך תמיד נראה כמו קישוט קוריוזי וחסר תועלת.
ב-09/11/1989, ביום שבו נפלה חומת ברלין, נמצא ללא רוח חיים
במשרדו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/3/17 8:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נסטור שגיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה