היא נסעה במיניבוס הייעודי מתחנת האוטובוס הקרובה לבסיס אל
הבסיס עצמו. חנוטה במדים חומים. היו לה עיניים שחורות. פנים
קטנות. צמה. מדי חודש בחודשו נפשה טולטלה עד זרא. הסיכות
הגדולות מסודרות היטב על הכיס היחיד בחלק העליון של המדים שלה.
מסודרות בהידור מופתי, גדולות, מרשימות. המדים הדורים והדוקים
על הגוף הדקיק שלה. הייתה לה צמה חומה-שחורה. מיניבוס קטן
וירוק מוביל אותה לבסיס. נהג מעיר הערה לא ברורה, משל היה
מכניזם פגום שזה היה אחד מתוצרי הלוואי שלו. היא איננה טורחת
להקשיב. שומה קטנה ליד האף. דרגת רב"ט תפורה לה על השרוול. היא
הלכה לחייט במיוחד כדי שיתפור לה את הדרגה, שכן אמא הייתה
עייפה ורצתה לנוח בצהרי יום חמישי. והיא עצמה לא שלחה ידיה
בכישור. כפיה לא תמכו פלך.
היא הייתה חוזרת הביתה בימי חמישי אחת לשבועיים. אמא עייפה,
מיוזעת תמיד, מכינה אורז פרסי שהיה שרוף בתחתית הסיר. אין לה
כוחות לשמוע חוויות מהצבא, זה גם לא באמת מעניין אותה, העיקר
שהילדה חיה ונושמת. הרדיו מכוון על רשת ב', היא לא באמת
מקשיבה. היא מעירה כמה הערות גנריות על ענייני השעה. יעל
מהנהנת. היא חושבת על ירון.
באותו הערב היא נפגשה איתו בפאב תל אביבי. הוא היה מהמחזור שלה
והיא הייתה במחזור. אבל ירון מכשיל את המפגש בכוונה כמו נהג
מרוצים שיכור. הוא מדבר בשבחה של ההיא הקודמת. יעל נבוכה,
מבליטה אותה גומת חן ששמורה אצלה לרגעים מעין אלו, בעוותה רק
צד אחד של שפתיה. היא בורחת הביתה בתירוץ קלוש. והנה היא מוצאת
עצמה שוכבת על בטנה פרוסת איברים. משחזרת בראש. מסתירה מעצמה
את הדמעות.
היא נוסעת במיניבוס הירוק הקטן. עוד סבב מתחיל. יושבת לבד על
זוג מושבים. התיק שלה גדול ממנה.
היא שנאה את עבודתה הצבאית שנחשבה ליוקרתית משהו. היא לא
עניינה אותה כהוא זה. ברגעי משבר הייתה מסננת תורים שלמים
החוצה. אחרי המשמרת שוכבת במיטה ובוכה.
-"יעל, תעיפי מפה את הבגדים המסריחים שלך!". נבחה עליה ירדן
מהחדר שלה. יעל אהבה לפעמים לרוץ מסביב לבסיס.
עוד יום חמישי. אמא מכינה את האורז הפרסי השרוף. יעל בקושי
אוכלת.
-"מה קרה, יעלי?". אמא לא תבין, אין דרך להסביר לה כך שתבין
ולא תגיב בהכחשה מעצבנת. הגומייה עדיין עומדת איתן על הצמה
שלה. המדים עדיין עלייה.
עוד פגישה. הפעם היא נפגשת עם מישהו שהיא לא הכירה קודם. "האם
ניפגש שוב?" שאל. "נראה" ענתה. לא היה לה אומץ לחזור אליו והוא
לא חזר אליה.
יום ראשון.
-"תשמעי, יעל". המפקד לקח אותה לעוד אחד מהשיחות האישיות שהיה
מנהל איתה מפעם לפעם. "אנחנו מעבירים אותך בסיס, לתפקיד אחר".
יעל לא הייתה מוכנה לזה. "ושלא תעזי לדבר על זה עם אהוד, המפקד
שלי, אחרת אני אגיש נגדך תלונה על עקיפת סמכויות". היא שתקה
ולא ידעה היכן לקבור את עצמה. רצתה פשוט להיעלם. יותר מכך-
ייחלה לכך שמעולם לא הייתה נולדת. מה תעשה במקום זר שבו לא
תכיר אף אחד?
-"אמא, אני לא נרדמת בלילות, אני רוצה לצאת מהצבא, המפקדים לא
מבינים אותי, ורוצים..."
-"אבל...אבל...צבא...צבא..."
-ניתוק. יש לה פס בשיער.
מפעם לפעם הייתה משתמשת בטריק הידוע של הוצאת גימלים על ידי
זיוף חום גבוה או זיוף בעיות רפואיות שונות ומשונות. היא הייתה
טובה בזה.
יום חמישי. חוזרת הביתה, אמא מדברת בטלפון עם אחותה האומללה
ומספרת לה כמה היחידה של בתה מתחשבת בצרכיה:
"היא צמחונית והם נתנו לה תעודת צמחונית! תראי איזה יופי!"
פגישה נוספת. היא פוגשת בחור מיותר וסתמי. מדיף ריח מצחין,
מרעיד את רגלו ממתח ומהנהן בראשו למשמע כל משפט שהיא אומרת.
-"לאן אתם מעבירים אותי?" שאלה יעל לאחר שסוף השבוע המיותר
הסתיים. "אני כבר הרבה זמן תלויה באוויר".  הדאגות מהבלתי נודע
כילו אותה מבפנים.
-"עוד לא החלטנו. נעביר אותך לתפקיד שנאמין שתוכלי להשתלב
בו".
-"אבל אני לא רוצה לעבור למרכז! לא רוצה לעשות יומיות!"
-"יעל,". אמר דני המפקד והשתהה קלות, כפי שעשה לפני שאמר דבר
שאמור היה להיות בעל משנה חשיבות. "את בצבא. לא את זו שמחליטה.
תחשבי גם על טובת המדינה, לא רק על הגחמות האישיות שלך".
-"מתי אני אדע?". היא החלה להיות חנוקה מדמעות. קשה להתחנחן
כשאת כל הזמן על סף בכי.
-"בקרוב" ענה המפקד ביבושת מבחילה.
-"אבל חוסר הוודאות הזה קשה לי"
-"לעת עתה את ממשיכה את התפקיד שלך כרגיל, למרות שלא סיימת את
החפיפה שלך".
בינתיים עבר רוברט במסדרות והאזין לשיחה בחצי אוזן. הוא השכיל
להריח ריח של נערה במצוקה.
-"בסדר...בסדר...". קולה כבר החל לרטוט ולהישנק קלות. המפקד
ברח. להתמודד עם חיילת בוכה איש לא לימד אותו בבה"ד 1. חיוך
ממזרי ומבויש מרוח על פניו.
-"יעל, מה קרה?", נשמע לפתע קול גברי, חם ונעים כמשי. רוברט
נגלה במלוא הדרו החיילי. מדי הנגד הכחולים עטרו אותו בהידור,
משל היה קצין בז'נדרמריה הלבנונית או הסורית. ריח מרענן של
אפטרשייב נידף ממנו. מגולח למשעי, מסופר למשעי. גבה קומה וזקוף
גו. סיכות רבות מספור של קורסים מתקדמים משובצות על דש בגדו
כפסיפס יפה. אפילו הבל של קפה שחור, אותו הרבה לשתות לא נידף
ממנו כשאר חבריו לתפקיד, וזאת כי היה מקפיד לרסס לתוך פיו נוזל
מנטה מיוחד עם רישום בערבית על פניו, לאחר כל הפסקת קפה. כמובן
שנעליו היו מצוחצחות משל היה קצין בצבא נפוליאון. היא סקרה
אותו מכף רגל ועד ראש בהשתאות. כמו תמיד. הוא היה מבוגר ממנה
בעשר שנים. אלחוטן יליד סוריה שעלה לארץ כילד. טבעת נישואין
נוצצת על אצבעו.
-"הוא...הם...אני". זה כבר היה מעל ומעבר לכוחותיה להסביר
לעצמה מה מעיק עליה. לא כל שכן להסביר למישהו אחר.
-"יעל, מה קרה?" בשלב הזה כבר הצליחה יעל לאסוף את שברי
מחשבותיה והחלה להוציא מפיה משפטים קוהרנטיים.
-"דני, המפקד שלי...הוא אומר שמעיפים אותי מהתפקיד והוא אפילו
לא אמר לי לאן מעבירים אותי..."
-"ודיברת על זה עם אהוד?"
-"הוא אוסר עליי לדבר איתו, הוא הטיל על זה אולטימאטום!"
באומרה את המילה האחרונה במשפט, פרצה שוב בבכי.
-"מאמי, לא קרה כלום. הצרות של היום הן הבדיחה של מחר" ושלף
מכיסו ממחטת בד מבושמת ומעומלנת, כזו שראתה רק פעמים ספורות
בחייה. היא נטלה אותה וניגבה את הדמעות. "אני רוצה לספר לך
משהו" אמר בקול רך וענוג. "גם אותי העיפו בזמנו מהתפקיד המקורי
שלי, וגם אני עברתי דרך ארוכה עד שבניתי לי מעמד. ומי יודע,
אולי תצטייני בתפקיד החדש שלך".

-"זונה!...זונה!...זונה!" צווח ללא הרף יוגב, עוד חייל שנאלץ
לשמור במקומה עקב כך שזייפה לעצמה גימלים. צווח ללא הרף בזמן
שהיא הייתה עטופה באפוד, ורובה ארוך תלוי עליה, בשמירה שממנה
דווקא לא הצליחה להתחמק. היא לא ידעה כיצד להגיב לקריאות האלה
ולא היה לה לאן לברוח.
-"זונה!...זונה!...זונה!". עקב אחריה לאורך הפטרול ללא הרף,
צועק בגרון ניחר.
-"עזוב אותי כבר, מטורף".  ענתה יעל בקול ענות חלושה.
-"זונה!...זונה!...זונה!". המשיך לקרוא כתרנגול שזה עתה הקיץ
משנתו.
בינתיים ירייה נשמעת במרחב. יעל דמיינה שהיא לא שומעת. במצב
כזה היא צריכה לדווח לקצין התורן.
-"זונה!...זונה!...זונה!", יוגב בשלו. הוא מסוגל היה לנסח כתב
אישום קצת יותר מנומק, אך לא ראה בכך טעם, ובצדק. הצווחות הללו
לפחות נתנו לו תחושה זמנית של שחרור.
-"לך ממני כבר, יא מכוער!". ענתה יעל בקול שבור.
-"הופה, למדת לקלל, יא זונה!" בשלב הזה יעל קראה לקצין התורן
לבוא. היא לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. יוגב הלך. הקצין
התורן הגיע חיש מהר וניצל את ההזדמנות לבדוק את מחברת
החתימות.
-"תגידי שמעת ירייה?"
-"לא" שיקרה יעל.
-"יש לך בעיות שמיעה או משהו?"
-"יכול להיות ששמעתי רעש כלשהו ולא הבנתי שזו ירייה".
-"נגיד...ומה עם המחברת? למה לא חתמת כל עשרים דקות?"
-"אני חותמת על הכל בסוף השמירה..." גמגמה יעל.
-"את צריכה לחתום כל עשרים דקות!" נבח בעודו מטעים את שלוש
המילים האחרונות והלם באגרופו במחברת שהונחה על השולחן
המאולתר.

-"אל תהיי דואגת" אמר רוברט ברוגע. והמשיך: "יותר משהעגל רוצה
לינוק, הפרה רוצה להניק. יעבירו אותך לתפקיד מועיל אחר".
-"אוקיי..." אמרה, ולא הבינה מי היא הפרה ומיהו העגל.
-"קחי את זה..." הגיש לה פתק מוכן מראש ועליו מספר טלפון.
-"צלצלי אליי אם תצטרכי משהו, אני תמיד אשמח לדבר איתך".
היא לקחה את הפתק ולא אמרה דבר. עליו היה כתוב בכתב יד מסודר
"רוברט טראב" ומספר הטלפון שלו מתחתיו.
-"דברי איתי אם יש משהו..."
היא נטלה את הפתק בדומייה והלכה לשום מקום.
-"ירח שלי, חזרת הביתה" נישקה אותה אמה ללא הרף. "איך רזית,
ירח יפה וזוהר שלי!" יעל ניסתה להתחמק מלפיתתה, התיק הענק שלה
היה כבד מנשוא.
במשך אותו סוף שבוע ניסתה לשווא לשכנע את אמה שמצבה בכי רע.
מפעם לפעם העלתה את הרעיון של ללכת לקב"ן, כי לא ידעה לאן
להוליך את הבושה. האם מצדה לא הבינה מה הבעיה:
-"אם הם החליטו שאת מועילה יותר בתפקיד אחר, כנראה שהם יודעים
מה הם עושים..."
-"זה מה שאני שונאת בך..." הטיחה בה יעל..."שאת אף פעם לא
מקשיבה לי! הם העיפו אותי! העיפו אותי מהתפקיד כי אני תפקידנית
גרועה! תכירי בזה!"
-"לא יכול להיות" התעטפה האם בהכחשתה.

חזרה לבסיס. יעל כבר הפסיקה לעבוד.
-"את עדיין חיילת פה. תעבדי כמו כל שאר החיילים, את עדיין חלק
מהמחלקה הזו!" נבח עליה המפקד.
אבל היא מצדה הבינה שאין בזה שום טעם והמשיכה לשחק סוליטייר.
-"על תקן מה את נמצאת פה?" הטיחה בה ירדן באותו היום. "תעשי מה
שבא לך, באמת, אני אומרת לך את זה כחברה! תתחילי ליהנות
מהחיים!"
-"אבל...דני אמר לי..."
-"מה איכפת לך מה דני הטמבל הזה אמר? הבנאדם גם ככה בקושי נמצא
במחלקה. הוא יושב כל היום בחדר שלו ורואה טלוויזיה...מפקד
עאלק. הוא אמר לי פעם: 'אם יש לך בעיה, אני זמין בטלפון', אבל
איך בטלן שנמצא במחלקה פחות מהחיילים שלו יכול לעזור לי במשהו?
שימי עליו קצוץ, לכי לחדר כושר, תיהני מהזמן שנשאר לך כאן..."
יעל פרצה בבכי. פתאום היא הבינה שהגזרה היא ממשית. היא עומדת
לעבור למרכז. היא תחזור כל ערב לאמא ולאבא ולאוכל הדלוח של
הבית...
-"אבל אני לא רוצה יומיות, אני רוצה להרגיש צבא" אמרה יעל
למרות שלא הבינה את דבריה-היא לאשורם.
-"תעזבי אותך כבר מהסיסמאות האלה, הלוואי ויכולתי להתחלף איתך.
תוכלי לצאת ולבלות כל יום!"
באותו הלילה הייתה לה שמירה שאותה לא הצליחה לבטל. היא ניסתה
ליצור לעצמה דלקת בעין עם סבון, ואגב כך לסחוט כמה גימלים, אבל
לא הייתה מסוגלת פיזית לפגוע בעצמה בצורה כל כך כואבת והעדיפה
לבלוע את הצפרדע הזו.
היא קמה בלילה אך קצה בכל. התלבשה היטב ללילה הקר הזה של חודש
פברואר והטביעה את עצמה בתוך חרמונית ואפוד מוקל. "הפעם אעשה
זאת". "הפעם אעשה זאת".
עלתה לשמירה. איש לא ידע מה זממה לעולל. בדיקת נשק, חילופי
משמרות. הבל יוצא מפיה בכל נשימה ונשימה. שמיים ללא כוכבים.
אופק משובץ בנקודות של אור כשבמרכזו התורן הנטוי והמעוקל של
גשר המיתרים המכוער. "מעניין אם הגשר יודע את העתיד לבוא" אמרה
לעצמה.
המשיכה ללכת הלוך ושוב לאורך הפטרול. מכשיר הקשר רוחש ומחרחר
קולות לא ברורים. מיששה את הרובה, מיששה את המחסניות. הכניסה
והוציאה את המחסנית לתוך הרובה וממנו החוצה. הכניסה והוציאה
שוב. הביטה לאופק. "כל הערים נראות אותו הדבר בלילה" חשבה
לעצמה. התקדמה, הגיעה לשער המערבי, סבה על עקביה וחזרה לעמדת
הש"ג. חייכה לש"ג שישב משועמם ושיחק בטלפון הנייד שלו. חזרה
מערבה.
-"זונה!!!" נשמע איש צווח בגרון ניחר. יעל חיפשה את מקור
הצווחה.
-"זונה!!! לא הצלחת לזייף גימלים היום" יעל ראתה מרחוק את
דמותו גבוהת הקומה של יוגב.
-"זונה!!! דני הפך אותך לזונת פק"ש כי אין יותר מה לעשות איתך,
הוא חולב אותך עד טיפת הפק"ש האחרונה" צחק יוגב צחוק מטורף,
בעודו לבוש בפיג'מה מגוחכת של מיקי מאוס.
-"יוגב, זה הסוף שלך" אמרה יעל ביבושת.
-"מה כבר תעשי לי, יא זונה, תראי איך את נראית עם החרמונית
הזאת" התפקע מצחוק.
היא כיוונה לעברו את הנשק שלה, הכניסה מחסנית, דרכה, נצרה.
-"רק אחד מאיתנו יצא מפה חי, אם אני לא אהרוג אותך אני אהרוג
את עצמי!" צווחה בצווחה שיוגב לא שמע מעודו שכמותה. כמעט איבדה
את הקול.
לפתע נשמע קול של רכב.
טנדר צבאי של איסוזו נעצר לידה. רוברט יצא מתוכו, לא היה ברור
אם הוא היה בתורנות או לא, אבל מה זה משנה.
-"יעל עלי לטנדר" יוגב עמד בצד, לא הבין מה לה ולרוברט. הוא
נהיה נבוך ומבולבל עוד יותר.
-"לא רוצה". קפאה במקום.
או אז ירד רוברט והרים אותה כשהוא מחזיק אותה באגן. בהתחלה מעט
התנגדה ופרפרה בגפיה משל הייתה חרק מפוחד שהורם באוויר. אבל
אחר כך נכנעה והתמסרה. היא הייתה כבר עייפה ומבולבלת מדי. הוא
השליך אותה אל תוך הרכב.
"אך אני הוא אדם המחופש לחייל..." נשמע ברדיו שירו של שלמה
ארצי. רוברט אהב את שלמה ארצי, תמיד היה משמיע אותו כשהיה
מסייר מסביב לבסיס.
-"יעל, מחר הולכים לקב"ן". יעל שתקה.

בוקר. שמש זורחת על ירושלים. יעל חנוטה במדים חומים, צופה בשמש
הזורחת.