המוות של הפוליטיקלי קורקט
היה משהו עמוק יותר מתהליך של רגע,
היה בו את המאפיינים של שירה
שעל הזין של איזה משורר שיכור.
רצח התינוקות הזה, ששרים עליו,
הותיר רושם עמוק בעיתונאי הצעיר,
שרצה להתפרסם,
אז הוא תפס את התחת של העיתונאית שאיתו
והיום הוא מפורסם בכל המדורים
והשופט טען בסופו של דבר לחפותו,
כי איך הוא יכל לדעת?
המוות של הפוליטקלי קורקט,
זה לא היה משהו להתעלם ממנו בשנייה.
זה נדרש, היות והפרס על ראשו גדל בכל
פיגוע
שעבר באדישות בכותרות הראשיות.
אסור היה לומר מילה לחפותו,
ובכל זאת הנה הוא מסתובב, חופשי,
המשקפיים היותר מידי גדולים שנופלים כל רגע
לא גרמו לה להתבלבל,
אז היא הושיטה את היד, כאילו לסטירה,
ובסוף אפילו עבודה אחת הוא לא שירת.
המוות של הפוליטיקלי קורקט,
לווה במנגינת גיטרה מיבבת,
שבקשה שלא נאמר את השם עד הרגע האחרון כי אולי הוא יחזור
לחיים.
אז לא אמרתי שקצב אנס,
כי עכשיו הוא חופשי,
ולא אמרתי שההתנחלויות פוגעות במדינה,
ולא אמרתי על הפנאטים כלום,
ולא אמרתי,
שתקתי, כי אולי הם עדיין חיים.
למרות שזה לא נראה לעיניים לא מזויינות,
הזיון הזה לא היה מרצון,
אבל השיר הרומנטי ברקע כיסה על הצעקות,
ועל סתימת הפה האלימה,
אבל כשהיא הרימה את היד
זה היה בכניעה,
היא לא הרגישה.
לא אמרתי שלדעתי,
אסור לומר.
המוות של הפוליטיקלי קורקט עדיין ארוך,
ואף אחד לא מספיק אמיץ כדי לתקוע בו את המזרק האחרון,
שיגמור אותו,
שאוכל לומר שהמוסלמים אשמים,
שאוכל לומר הרבה דברים,
שאנשים יתעצבנו, זה מה שאנשים עושים,
שאנשים ילכו להזדיין,
גם אני שוכב כרגע על הקרשים. |