הרוזן צ'רלס וויטפילד השלישי המכובד עטה על ידיו כפפות קטיפה
שחורות, חבש את מגבעתו חמורת הסבר, ושמע את אמו צועקת מהטרקלין
הסמוך: "לך תעשה לאמא שלך קצת נחת, בן לא יוצלח שכמותך! אני
רוצה נכדים, ולא אחרי שאני אמות. עכשיו, ישר את העניבה שלך
ונסה להקסים את העלמות שאתה פוגש!", פימתה רטטה מעט, ולאחר
שנרגעה, מזגה לעצמה ספל תה נוסף.
הפעם אני אראה לה, הוא חשב, היא תתגאה בי! לא יהיה באולם
הנשפים ג'נטלמן אדיב יותר, מנומס יותר ומשובח יותר ממני.
התנהגותי תהיה מקסימה וללא רבב. בקרוב אביא לה רעיה וגם יורש.
הוא יישר באצבעות רועדות ועצבניות את עניבתו, והעיף מבט אחרון
ומיוסר לעבר הטרקלין. אמו מצצה ברעש את התה החם.

ליידי ליאונה היפה הייתה שם. ליבו הלם כל כך בחזהו עד כי חשב
שכל הנוכחים מסוגלים לשמוע אותו. היא הייתה יפה כל כך! עיניה
בריכות תכולות ומזמינות ואפה קטן ככפתור. תלתליה הערמונים
קישטו את ראשה ושיוו לה מראה מלכותי ומעודן. הוא בקושי בלע את
רוקו כאשר ראה לחרדתו שהיא מתקרבת אליו בצעדים רכים.
"כמה נחמד לראותך שוב, הרוזן וויטפילד", פנה אליו היצור המרהיב
בכל החדר.
"ליידי ליאונה", רעד קולו, לראותך פה.. אה.. מעשה כשפים, את כל
כך יפה!", פלט במבוכה.
הוא נרעש על תגובתו הלא זהירה והתנצל במהירות. "סלחי לי ליידי
ליאונה, סלחי לי. אה.. מה... אה..".
"התכוונת להזמין אותי לרקוד, הרוזן וויטפילד?".
הוא בקושי האמין למזלו הטוב. הליידי המקסימה הסתכלה עליו
בעיניים בורקות ובפה צוחק. הוא חשב שהוא עומד להתפוצץ
מהתרגשות. "כן, כן, בטח, הו.., סלחי לי ליידי ליאונה", הוא
כחכח בגורנו, הושיט את ידו לממחטתו הצחורה וניגב את מצחו
החלקלק מזיעה.
היא שוב צחקה קלות, נטלה את ידו, והובילה אותו לרחבת
הריקודים.
היא התעלמה ממגושמותו והניחה לו להוביל אותה בצעדיו המהוססים.
"סלחי לי, ליידי ליאונה, אני... מאז ששברתי את עצם הירך אני
מתקשה להתנועע", הוא קרקר, ועל פניו מצוקה ניכרת. "לא שהייתי
בעבר קל רגליים", ניסה להתבדח. הוא הבחין למרבה הזוועה שהוא
מלהג כמו תרנגולת זקנה וניגב שוב את מצחו.
היא הסתכלה בו במבט נועז, והחזיקה במבטו עד שניתק את עיניו
ממנה מרוב מבוכה. "אתה גבר מושך מאוד, הרוזן וויטפילד".
הוא בלע את רוקו בקושי. "אה, תודה לך, לידי ליאונה, אמי לא
תיטה להסכים איתך, חוששני. היא סבורה שמשהו קרה לי בעת שהייתי
ברחמה, וטוענת שאני מקור לצרות".
"הבלים! כמו כן, בגדיך ללא רבב, אתה נבון ונאה עד מאוד".
הוא הרגיש מסוחרר קלות מרוב מחמאות.
לפתע ניעורה בו שמחה פתאומית, רגש בעבע בו, רגש שלעולם לא
הכיר, כמיהה להכיר עמוקות את העלמה שלצידו.
ביטחונו העצמי גבר כשהוא הכריז בקול עמוק: "התרצי מעט שמפניה,
ליידי ליאונה?".
"בוודאי", השיבה.
הוא צעד בצעדים קלילים לבר המשקאות וחש עז מצח.
לפתע הוא שמע גברת זקנה מלחששת באוזני חברתה, צעדים ספורים
ממקום הימצאו:
"ראית, ראית, מרגרט? ראית כיצד היא מרחה עליו את טלפיה עוד
לפני שיבשה הכתובת על מצבת בעלה הרביעי?".
"ראיתי, דולורס", אנפפה חברתה בלחישה חמדנית.
הרוזן הרגיש שאוזניו בוערות ממבוכה, ולאימתו מצא את עצמו נרכן
אליהן כדי לשמוע עוד מה בפיהן.
"היא לבטח אמרה לו שהוא מושך והחמיאה לו על לבושו, את זה אני
אומרת לך, דולורס".
"אין ספק בכך".
הרוזן חש את דמו רותח בעורקיו, וחמת זעם החלה לבעבע בתוכו
בנחשולים קטנים.
"היא תשיג אותו, היא לא יכולה להתעלם מהירושה שהוא קיבל
לאחרונה".
"היא תלכוד אותו ברשתה, מרגרט יקירתי, אין ספק בכך. מה לא תעשה
רודפת הבצע הקטנה על מנת לזכות בירושתו. אני בטוחה שבעליה
המנוחים מתהפכים כעת בקברם".
הרוזן התנשם בכבדות, ואגרופיו הלבינו מרוב כעס.
"הו, בחור מסכן", נאנחה מרגרט.
הוא חצה את האולם ברגליים כושלות, רועד בכל גופו, וכמעט התמוטט
על רכב הכרכרה שלו.
"קח אותי הביתה, הזדרז!", נבח לעברו.
הוא קרס על מושבו ורעידות אלימות חלפו בגופו. הוא הליט את פניו
בידיו ורוקן את תכולת קיבתו.
הוא הגיע לבסוף לאחוזתו בצעד כושל, מתנודד אנה ואנה ונאבק
לייצב את גופו.
הוא נכנס לטרקלין ופגש את מבט הבוז של אמו, ובראותה אותו נבהלה
מאוד למראהו. היא השתתקה, שלא כהרגלה, ולא פצתה פיה. הוא ניגש
למקום מושבה, אחז בקנקן התה והשליך אותו בכל כוחו על הרצפה.
נוזל מתוק ודביק ורסיסי זכוכית זעירים התעופפו לכל עבר. אמו
הביטה ביראה גדולה בפניו האדומות ובעיניו הבולטות. טיפת דם
קטנה ליטפה את פניו, מותירה אחריה שביל אדום בוהק.
ובראותה אותו אימתני כל כך, הוא כחכח בגרונו, התנער ממבטה אחוז
התבהלה, הושיט את היד לכיסו ומחה בעדינות את מצחו בממחטתו
המזוהמת. הוא יצא מהטרקלין בצעדים חרישיים.