הוא התחבא בתא הלבשה לנשים והרהר איך הגיע למצב הזה. כל כך
הרבה זמן עבר. לא המון השתנה, נכון. הוא עדיין שמנמן. טוב...
קצת יותר משמנמן. עדיין נמוך. עדיין עם משקפיים. עדיין מפחד
להביע את דעתו. פחות שיער, יותר מצח- אבל זה לא שיפור. אז
נכון, הוא לא נהיה ברבור. עדיין ברווזון מכוער. אבל כבר אדם
מבוגר. לא אמורים להפסיק עם זה כמבוגרים? הרי לזה חיכה כל
נעוריו. מה עוד החזיק אותו חוץ מהמחשבה שיום אחד הם יתבגרו
והכול יפסק?

24 שנים עברו. הוא חשב שזו תהיה סגירת מעגל. הלב דהר כשראה
אותו מודד חולצה מהצד השני של החנות -'שטויות'- חשב. אתם
מבוגרים כבר. 'סגירת מעגל' חשב וניגש ללחוץ יד.

הוא הרגיש שהדם ירד לרגליים שלו כששמע שוב את הכינוי הנורא
שהרס לו את כל החטיבה והתיכון -"חזרזיר!"- הכריז וויצמן וצחק.
אז הוא חייך. מה עוד יכל לעשות?

זה היה סיוט. הוא הציג אותו לאשתו. טיפוס שתקן ומחוייך. ואז
התחיל להציק לו בדיוק כמו פעם. תפס לו בראש ופיזר לו את מעט
השיער ששרד, הכניס לו אצבע רטובה לאוזן... קרא לו בשמות... כל
הרוטינה הישנה. וכל הזמן הזה חזרזיר מחייך. מה עוד יכל לעשות?
הוא בכלל לא האמין שזה אמיתי -'סגירת מעגל' -חשב. 'אידיוט'.

הוא כמעט עבר את זה. הוא מכיר את השיטה. שיטת "המקום הנחמד".
אתה פשוט מדמיין מקום נחמד והולך לשם בראש עד שהכול נגמר. הוא
היה בחוף בדרום אמריקה, בוהה בתחת דרום אמריקאי יפהפה, מחכה
שוויצמן יסיים, כשפתאום... בוף... הוא שוב היה מול וויצמן,
בדיוק כשזה רצה לתלות אותו בין החולצות, מהתחתונים. כנראה הוא
החליד אחרי שנים של חוסר חמור בבריונים. כל קורבן בריונות יודע
שאי אפשר בלי "המקום הנחמד". פשוט אי אפשר. אז הוא התחיל לרוץ,
ותאמינו או לא, וויצמן אחריו. "ממש כמו פעם!" - צעק וויצמן
מאחוריו. נשמע מרוצה.

ועכשיו הוא כאן. מתחבא. מהרהר.

שעה. שעה זה כבר מספיק. נכון? הוא לא באמת מחפש אותו שעה שלמה.
יש לו אישה, בטח כמה ילדים, יש לו חיים. ליתר ביטחון...

הוא התעורר  לדפיקה בדלת. "תפווס" - אמר מנסה לחכות קול נשי
בצורה די עלובה. מבט בשעון. שעתיים וארבעים דקות. וויצמן בטוח
כבר הלך הביתה. נשימה עמוקה ויציאה מהתא במהירות. לא להביט לא
שמאלה לא ימינה. היו כמה מבטים מופתעים אבל למי אכפת.

הוא כמעט יצא מהחנות...
"היי חזרזיר" -קרא קולו של וויצמן. דמו של חזרזיר קפא. הוא לא
יתחמק מזה- "אתה לא תתחמק מזה"- אמר וויצמן. חזרזיר הסתובב
והביט בוויצמן ביאוש. ואז הוא ראה אותה. זו המוכרת הג'ינג'ית
מאחורי הקופה, ממש ביניהם. היא מביטה בהם בסקרנות.

חזרזיר בקצה אחד של הדלפק, וויצמן בקצה השני, והמוכרת בינהם מן
העבר השני.
דממה השתררה בחנות. אין לקוח שלא עצר ומביט במתח על שני
היריבים מילדות.

וויצמן התקרב שני  צעדים זהירים. חזריר הביט סביב, הלך רגע
לחלון הראווה וחזר מחזיק יד בובה כמו אלה. מוכן לקרב. אשתו של
וויצמן עשתה קשר עבה במותניים של מכנסי טרניניג וזרקה לו אותם.
וויצמן אחז בקצה השני וסובב את הצד עם הקשר באוויר. מוכן
להכות.

חזרזיר בקצה אחד של הדלפק, וויצמן בקצה השני, והמוכרת בינהם מן
העבר השני.
ברקע קול הכריז על מבצעים "חמים" בחנות.
חזרזיר ידע- אסור לו להפסיד...
שניהם הסתערו, משמיעים זעקות קרב אימתניות.



הוא הפסיד.

הוא התעורר בבית חולים. יד שמאל חבושה. הוא חש בחבלות על גופו,
ובהה ברגל ימין, עטופה בגבס ומורמת.

ועל הגבס, סימן שפתון, ומתחתיו, מספר.
חזרזיר חייך.
'סגירת מעגל.'