הוא הידק את הרצועות של הנרתיקים מתחת לזרועות. לא שכח גם את
הנרתיקים במותניים ובקרסוליים. אם 16, חמישה אקדחים טעונים עוד
שני מחסניות ספייר. שני מצ'טות על הגב ורימון מחובר לחגורה.

אתמול הוא קיבל את ההחלטה. הוא יורד למטה. עד הסוף. ממש לתחתית
האפלה ביותר של נשמתו. זה או הוא או הם. התקופה בה נאלץ לחיות
באימה, להתחבא מהשדים, לברוח מהזיכרונות, להילחם  ביצרים
שעירים, מזילי ריר ומסריחים, נגמרה. זה או הוא או הם.

הוא מזג כוס ויסקי, הביט בה רגע, ופשוט לקח לגימה ארוכה ישר
מהבקבוק. הוא יצטרך כל טיפת אומץ.

נשימה עמוקה... אחת, שתים... שלוש... והוא צולל.

מייד זינקו עליו עשרות שדים. סוגים שונים של פחדים. הוא ירה
בהם כמו מטורף. הם התפוצצו כמו חצ'קונים ענקיים. מפזרים דם
מוגלתי על רצפת נשמתו ופניו. הוא בכלל לא שם לב. מבטו מביע
שילוב של זעם אימה וגועל.

הוא פירק עליהם מחסנית וחצי של האם 16, ואז דממה. סביבו שלולית
של דם ומוגלה, ומעבר לשלולית... חשיכה. נשמע רק צליל קלוש של
טפטוף יחיד. טיפה...  ועוד אחת...

כל כך חשוך

הוא התנשף כאילו רץ מרתון. מנסה להקשיב. הוא בדיוק הצטער
שהחליט לרדת כשהתחילו היללות.

אלו הזיכרונות!

כמו תנים. רק עיניים בחשכה. עשרות או מאות, היה קשה לדעת.
מתקרבים הישר מולו. הוא זרק את הרובה. הם התקרבו. הוא לקח את
הרימון.

היללות חדרו לו את העצמות.

הוא הוציא ניצרה. הזיכרון הראשון הסתער. עיניים אדומות עפות
אליו בחשיכה. הוא זרק.

הזיכרון הראשון הפיל אותו לרצפה.

זה היה היום הראשון בגן. הוא צורח לאמא שלא תעזוב. הגננת
מתקרבת -"די חמוד. לא לבכות"- והוא, בלי לחשוב, עורף לה את
הראש במצ'טה.

הראש נפל ונהפך לראש תן. ואז הפיצוץ נשמע.

כנראה הוא איבד הכרה הוא קיווה שלא להרבה זמן. כשהוא התעורר
הוא לא מצא את המצ'טות. חוץ מצלצולים הוא לא שמע כלום. מה
שנשאר זה לקום, ולחכות לבא בתור... הלוא הוא נחיל היצר:
נחיל של חרקים דמויי יתושים שעירים, בגודל של יונים, ובמקום
עוקץ, פה ובו מאות שיניים קטנות כמחטים. הוא שומע את הזמזום.

הוא שלף שני אקדחים מהנרתיק בחגורה- "דור"- נשמע קול במרחק.
ענת? המורה לתנך?

הזמזום התקרב.

"דור!!"- הוא התעורר בבהלה מביט בבלבול ב 30 נערים צוחקים -
"צא מהכיתה!" - צוותה ענת.