פעם היה איש אחד, הוא היה עשוי מחרסינה. זו תסמונת נדירה,
'חרסיניפיליה'. רק אחד למליון לוקה בה. זה לא קל לחיות בגוף
חרסינה. לכל מקום חייב מלווה, למנוע סכנות אפשריות. היתקלות
תמימה ברחוב, מעידה קלה על אבן, ואיש החרסינה מתנפץ לחתיכות
קטנות.

הייתה לו חברה פעם. מוזרה קצת. היא אהבה לצבוע את השיער שלה
בצבעים שערורייתיים ותמיד ציטטה משפטי חכמה בודהיסטים שאף אחד
לא מבין מה הם באים לומר.
יום אחד היא עזבה. אמרה שהיא אוהבת אותו אבל זקוקה למישהו פחות
שברירי. מישהו שיגרום לה להרגיש בטוח. אז היא החזירה אותו
בעדינות לבית של הוריו ועזבה לתמיד. הוא הבין. בכה כמו ילדה
אבל הבין.

אחרי חודש של רחמים עצמיים, התכנסות בעצמו ושיטוט בפורנו
באינטרנט החליט לעשות עם עצמו משהו. אבא ליווה אותו לספריה שם
השאיל 10 ספרים לעזרה עצמית. הוא הלך לפסיכולוג ונרשם לאתר
מיוחד להכרויות בשביל אנשים מחרסינה.
אחרי חודשיים הוא כבר ישב במסעדה מול בחורה יפהיפיה מחרסינה,
קראו לה ליטל. היא הייתה אומנית. התעסקה בעיקר בציור, שירה,
כתיבה וריקוד. בשולחן ליד יושבים ההורים של שניהם, לוודא שלא
ישברו.

סוף סוף היה נראה שהדברים פועלים לטובתו. הוא היה קם בבוקר עם
תחושה של צפייה ליום שלפניו. עד שליטל נשברה. זה קרא באחד
מהופעות הריקוד שלה. היא קפצה טיפה גבוה מדי, כנראה התרגשה
קצת, וכשנחתה התפזרה למלא חתיכות ליטלים קטנות. איש החרסינה
חטף חתיכה במצח. נהיה לו סדק קטן אפילו. מאותו רגע הוא לא דיבר
שנתיים. בפעם הבאה שדיבר זה היה פסח. בדיוק סיימו לקרוא בהגדה.
הוא כבר היה די שיכור. נעמד על הכיסא בדממה ואז איים לקפוץ. זה
הופיע בחדשות. צילמו אותו עומד על הכיסא. כל-הארץ-ואישתו
הגיעו, ניסו לשכנע אותו לרדת. הפסיכולוג שלו הוסק לשם במסוק
במיוחד מהחופשה שלו באירופה. אבל איש החרסינה רק עמד על הכיסא
ובכה.

בסוף אחד השוטרים התגנב מאחורי הכיסא ותפס אותו בעדינות. איש
החרסינה השיכור נאבק וצרח שיעזבו אותו להישבר בשקט.  השוטר,
קובי, הרים את איש החרסינה כמו ילד, וכמעט החזיר אותו לידי
הוריו הדואגים. הבעיה, שלקובי יש רגליים בעייתיות. במיוחד כף
רגל ימין. היא תמיד מתקפלת לו בזמן שהוא הולך, ברגעים הכי לא
נוחים.

קובי מעד.