צלילים נשמעים לאוזני
כתמונות, הן שורקות בבטני.
לוחשת אלי השעורה
הטרייה, הפורחת כגינה,
לוחשת את אשר על ליבה,
את מראותיה שלא סיפרה,
ורחשי ליבה מחרישים את אזני.
נשמעים כמו אותם חלומות בעיני רוחי,
וכעת, זה הזמן לשוב ולומר,
ולחיות, תוך כדי שאיפה ונשיפה,
כבכל שנייה, לתת משמעות לברייה
לחיה, לנשמה, לפראות ולתבונה כתקווה.
כאשר ובזמן שהרעשים באוזני, נושקים לעור התוף,
ומבריקים את הצמרמורת
המתקבלות ממגעה של התחושה,
כי כעת ידי רושמת כל חוש מהחמישה,
את צורתו ופריחתו מחישתו את העולם,
ויחד הם יוצרים שלמות שנועדה להסביר,
איך לחוות ואיך לתאר בפרוטרוט,
את עוצמת הווייתה של כל ישות
ובכדי שלא תוכל להשיב ולו מילה...