הגוף רופס,
מזדקן.
בקושי מצליח להזיז,
נלחם בהגעת המחלות.
תנו לי רגע
"עוד שבוע
עוד חודש
עוד שנה"
האנשים הכי מיוחדים הם אלה המתעקשים להלחם במלחמות אבודות.

עוד רגע מספיק לי.
העכשיו זה הטוב.
אתה הכי מקסים כשאתה גוסס, חבר,
נטשתי אותך לגמרי כי לא יכולתי לראות...
אבל אתה פורח יפה
גם אתה חבר אחר, כמעט מת,
אתם פרחים סגלגלים שנובלים ופתאום מזדקרים.
אנסה עכשיו כפיפות מרפקים.
אחת, שתיים שלש, אוף אני לא יכול לנשום.

"יום אחר יום
לבד  על גבעה
האיש עם מבט טיפשי בעיניים,
עדיין מחזיק מעמד".
הם היו מופלאים?
זה שהצלחתי שלש כפיפות זה מופלא!

הגוף מנסה להיות פחות רופס.
הילד משתדל מאוד להיות נצחי.
והוא צועק במין צווחה
אינפנטילית ומעצבנת  
"הזקנה דפקה בדלתי
היכנסי יקירתי!"