הוא הביט בה מעבר לשולחן המשרד, היא ענתה לטלפונים הרבים
ביעילות רבה ושלחה מוניות לכתובות, שקיבלה ורשמה על הדף מולה.
היא הכירה היטב את העיר, שגדלה בה, ובשעות הלחץ של
אחר-הצהריים, התחנה הגדולה בעיר נזקקה לשני סדרנים.

היא הניחה את שפופרת הטלפון על כנה והטלפון שוב צלצל, היא
אפילו לא הספיקה להרים את ידה.
"קיבינימאט, אני בעבודה, יש לחץ ואת מתקשרת עכשיו עם השטויות
שלך?!?" - היא סיננה מבין שיניה בשקט. - "תני לי לעבוד בשקט,
לעזאזל." - והיא טרקה בכעס את השפופרת, כשדמעות נוצצות בעיניה
לרגע אחד קצר של הבעת חולשה. מהר מאוד היא התעשתה וחזרה לעבוד
ביעילות ובעירנות.

רק לאחר שעתיים של עבודה קשה ומאומצת, התחילה העבודה להירגע,
אז הייתה לו הזדמנות לשאול אותה על הטלפון ההוא... היא סיפרה
לו בקצרה, כשדמעות בורקות בעיניה וסיימה: "אין לי כרגע כסף
לשכור דירה, אני תלויה בטובות שלה."

הוא ידע, שהוא מתאהב בה, בחן המיוחד הזה שלה, ומיהר לשאול: "אם
היית יכולה לקבל חדר בדירה, תמורת ניקיונות וקצת בישולים, היית
לוקחת?"

"ברור שכן." - היא נשמעה מיואשת.

"יש לי פה, ממש פה, ליד המשרד, דירה גדולה של ארבעה חדרים, אני
חי בה לבד." - אמר כשעיניו בורקות בתקווה. - "את יכולה לבחור
לך איזה חדר שתרצי, חוץ מהחדר, שאני ישן בו, גם ככה רוב הזמן
אני מחוץ לבית, עובד. רק מה, בימי שלישי ובשבתות, כשהחברה שלי
מגיעה אליי, אני מעדיף, שהדירה תהייה ריקה."

"זו הצעה לחיות בשקט את רוב ימי השבוע." - לחשה בשקט וחיוך קטן
הסתמן על פניה. - זו נשמעת הצעה טובה."

"אז את רוצה?" - בפניו ניכרת הייתה התקווה לתשובה חיובית
ממנה.

"כן!" - היא הייתה החלטית.

הם סיכמו את הדברים, בהמשך, תוך כדי העבודה. מחר היא כבר תיכנס
לדירה לגור איתו תחת קורת-גג אחת, היא תביא את הדברים שלה איתה
לעבודה, ובסיום העבודה היא תבוא אל ביתו.

למחרת היא בחרה לעצמה את החדר הקטן ביותר, היו שם מיטת יחיד
וארון. הדבר הראשון, שהיא הוציאה מהתיק, היה הדובי שלה, שנשמר
מילדותה והלך איתה תמיד. את בגדיה סידרה, וגם את המיטה. מהר
מאוד הרגישה מאוד נוח בחדרה הקטן.

מהר מאוד היא הרגישה, שהיא מתאהבת בו. חייה סבבו סביב ביתה
החדש וחדר השינה שלו, שם בילתה את מרבית לילותיה. בימי שלישי,
בשבתות ובחגים, בילתה עם משפחתה. החודשים עברו, היה נוח לגור
קרוב לעבודה, ולא היה לה איכפת, שיש מישהי נוספת.

יום אחד היא גילתה, שהיא בהיריון. היא מיהרה להיבדק והרופא
הודיע לה, שהכל תקין. משך חודש היא ניסתה לדבר איתו, לספר לו,
אך הוא התחמק משיחה איתה, בטענה, שהוא עסוק מדיי, או אז הוא
הודיע לה, שהחברה שלו בהיריון והם החליטו לחיות יחד, להביא יחד
את הילד ולגדל אותו ביחד, ולכן הוא נאלץ לבקש ממנה לעזוב.

"גם אני בהיריון." - היא רצתה לצעוק, אבל ריסנה את עצמה, ואמרה
רק: "אפשר לדבר איתך?"

"לא עכשיו, אני חייב ללכת." - השיב. - "החברה שלי נכנסת לגור
פה מחר בערב."

"טוב." - לחשה, כשראשה מתפוצץ ממחשבות.

למחרת היא חזרה לבית הוריה. לפני שעזבה, עשתה ניסיון אחרון
לנער אותו, כדי שיאפשר לה לספר לו, ניסיון, שגם נכשל. לא עברו
שבועיים, והיא החלה מקיאה בכל שעות היום והלילה. ביטנה כאבה,
והיא לא יכלה להכניס דבר לפיה. לאחר בדיקה אצל הרופא, נודע לה,
שבגלל מאמץ פיזי שלה, העובר נמצא במצוקה קשה והיא חייבת לסיים
את ההיריון במהירות, אחרת היא תיכנס לסכנת-חיים.

לאחר משמרת לילה משותפת איתו, בה בילתה כל שעה בשירותים,
כשיצאו מהמשרד, לאחר שהעיר, שהיא צריכה לקחת כמה ימים של חופש
ומנוחה, כי היא נראית זוועה, סיננה אליו בכעס: "אני בהיריון
ממך."

"את לא עושה הפלה." - קרא אליה.

"אני, כן! - מחר יש לי תור להפלה." - הודיעה לו נחרצות, סובבה
לו את גבה והחלה הולכת.

"חכי, אני רוצה לדבר איתך." - קרא.

"מאוחר מדיי." - ענתה לו בטון מר. - "איפה היית שלושה
חודשים?"

היא הלכה והוא נשאר להביט אחריה. זמן מה לאחר המקרה, היא
התפטרה מהעבודה והחלה לעבוד במקום אחר, מהר מאוד שכרה דירה עם
שותף. יום אחד היא נתקלה בו, והוא החל שואל שאלות, שהיא כבר לא
הייתה מוכנה לענות עליהן, ליבה התרסק לרסיסים, היא הסתגרה בתוך
עצמה.

כשהייתה מובטלת, הוא הציע לה מקום עבודה בתחנת מוניות חדשה,
היא קיבלה את העבודה והחלה עובדת שם, ליבה המרוסק כאב יותר
ויותר, ומהר מאוד היא הבינה את הטעות, שעשתה, והתפטרה.

עברו השנים, משהו בה מת מבפנים, חייה הפכו לפשרה. מאז היא רק
שמרה מרחק מנהגי-מוניות, גם כשנסעה איתם, גם כשחייכה אליהם,
היא לא הירשתה להם להתקרב לאינטימיות איתה, ולמעשה חששה מכל
גבר, אבל זה כבר סיפור אחר.

אולי יש טעות בסדר הכרונולוגי של הדברים השוליים, אבל הסיפור
אמיתי.