״את תבכי כשאני אמות? ״ שאלה אותי אימי, היה זה ערב,הייתי בת 7
,שבע שנים, בהן לא הבנתי דבר עד אותו רגע שבו שאלה אותי אימי
את השאלה, ברקע ברדיו או אולי בטלויזיה או אולי אפילו בקסטה
בטייפ אבל איכשהו  מתנגן לו שירו של צביקה פיק והמנגינה נשמעת
לי נוגה, נוגה מדי לאוזניי ילדה בת 7, נדמה לי שבאותו רגע
הבנתי עצב מה הוא. רגש חדש שהופתעתי מהשפעתו, זוכרת את
הצלילים, זוכרת את ההבנה, את  הכאב במילותיו של אלכסנדר
פן,המיוסר, לצד שאלתה של אימי.

״אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את״ .

משהו בטקסט ובלחן קצת ערער אותי ואז שאלה אותי את השאלה : ״ את
תבכי כשאני אמות?״ כאילו הבינה את אשר עבר עליי באותו רגע שבו
הבנתי עצב מה הוא.ולא עצרה לחשוב. נדמה לי שזה הרגע שבו הבנתי
גם, מה הוא באמת פחד,פחד לאבד דבר יקר, פחד עטוף במנגינה
נוגה.למשמע שאלתה, הדמעות החלו לזלוג על לחיי כאילו נגעו
בעתיד, בהווה.אימי עזבה את קיפול מטפחות הבד של אבי לאחר
שגיהצה אותן אחת אחת, אני עדיין זוכרת את הריח של המגהץ קיטור
על המטפחת והאדים מרשרשים ממש כמו הרוח ששרקה את מנגינתה
החותכת וסגרה את התריס בכעס,לימים הבנתי את שאלתה, מדי פעם
נזכרתי ברגע, בשאלה, בתחושה, בשיר. אבל ברגע ההוא לא הבנתי
כיצד אימא יכולה לשאול שאלה כזו את ילדתה הקטנה, אימא, אימא
שלי במובן מסויים גם הייתה כזו, כזו, ילדה קטנה.אישה גדולה
מהחיים עם נפש של ילדה מפוחדת שרק רוצה אהבה, הדמעות זלגו על
לחיי, ממש כמו עכשיו, ״יום אחד אני אמות, אסור לך להיות עצובה,
זה דרכו של העולם״ ונשקה לראשי, והדמעות, הן זולגות מעצמן, עצב
כזה שמבשר על הבאות. על היום ההוא, על הימים האלו. אפשר לומר
שגדלתי לזה, לפחד והעצב מהרגע לאבד, לא מאוד בריא להיות אסורים
בכבלי הפחד, הוא כובל אותנו מלהתקדם ,ללא אישור מצידו וחבל...
שנים אח״כ, אימי חלתה, חלתה מאוד וכבר כוחה החל דועך, כבר לא
גיהצה את מטפחות הבד של אבי, אבי שהיה מקפיד לשים בכיס חולצתו
ומכנסיו מטפחות בד נקיות, איש של פעם,איש של מטפחות בד מגוהצות
ומקופלות אחת בכל כיס, ככה אבא, תמיד דאג לנוספת, שלא יימצא את
עצמו חלילה עם מטפחת לא נקיה, איש של תוכניות, איש מעשי, אבא.
המטפחות כובסו אך כבר לא גוהצו עוד, כאב לאימי בידיים, הפחד
החל אוחז בכבלי הזמן, תמיד הקפידה ודאגה לאבא, גם כשחלתה, עשתה
כל שביכולתה, קמה ממיטתה, נלחמה בפחד ששיתק אט אט את פרקי ידיה
ורגליה והדפה אותו בהליכון לעבר המטבח, רוכנת מעט לעבר הכיור
ואוחזת בשיש ושוטפת את העגבניות, תיכף תכין לו את מרק השעועית
עם הבשר הרך שכל כך אהב, תכין לו, לאיש שנשא אותה לאישה כשעוד
הייתה ילדה , ילדה קטנה ואיתו גדלה וגידלה 7 ילדים. בשבילו,
קמה ובשארית כוחותיה תכין לו את מרק השעועית, ידיה של אימי היו
מבורכות גם כשחלתה, כשבישלה,הבית היה מתמלא ריחות קסומים,
זוכרת לימים,כשהייתי באה בשישי בצהריים, את השולחן העמוס, לכל
אחד מהילדים ובבוא העת הנכדים, זכרון בצלחת, תמיד השתדלה גם
שכוחה החל דועך לכל אחד להכין מה שהוא אוהב, הריח עוד באפי. אך
כבלי הזמן החלישו את גופה והמחלה החלה מקננת, נושפת בעורף,
מחכה. ובבת אחת, פתאום נגמר, אימי לא ישנה עוד לילה אחד בבית,
לילות טרופים בבתי חולים,לא עוד מטפחות, לא עוד שיחות, לא עוד
בישולים,המטפחות הוחלפו בחיתולים, הבישולים, מה זה בעצם? גם
להם אין טעם עוד. ולגבי השיחות, באחד מהימים, לא מזמן, ששכבה
במיטתה החשמלית, כי כבר לא יכלה להזיז אבר, הביטה אליי,
בעיניה, עיני הילדה שבה ושאלה אותי כשמוחה מתעתע בה, ״מה עם
התינוקות שלי? מי שומר עליהם? אם אני פה!״ הביטה בי בכעס,
בבלבול ובחוסר אונים,״אילו תינוקות אימא? ״ שאלתי אותה בכאב,
ואז הבנתי מדבריה הלא ברורים והכל כך ברורים שהיא מדברת עליי
ועל אחותי, אימא לא זיהתה אותי, הפליגה במרחבי הזמן, 3 עשורים
לאחור, ודאגה לתינוקות שלה שהם ללא השגחה, כמה היא דאגה
לילדיה, תמיד אך המורפיום החל לנוון את מוחה. דמעות חנקו את
גרוני, הבנתי,  פתאום ראיתי בה שוב את אותה הילדה שמסתתרת בנפש
שלה, ראיתי שוב אותי ילדה בת 7, חזרתי לאותו רגע שבו שאלה אותי
אימי ״את תבכי כשאמות?״ . מביטה עליה ומילותיו של אלכסנדר
פן,המיוסר,מהדהדות במוחי :״ אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את״ .ובמילותיה של אימי, נזכרת אז בחדר
עם המטפחות וריח האדים ובקולו המצונן של צביקה פיק. בורחת
מהרגע ההוא בסערה ורעש התריס הכועס באוזניי, יצאתי מהחדר הגדול
בו שכבה אימי במיטה החשמלית ורצתי לדשא בחוץ, אף פעם לא הבנתי
כמה יופי יש מחוץ למבנה הנורא הזה שבו שכבה ולא קמה עוד, כמה
ירוק ופריחה בזמן שבפנים הכל גווע. בעודי מביטה על כל היופי
שבחוץ, על השמש שזורחת ביום הזה,מוציאה סיגריה, מדליקה את הרגע
והדמעות זולגות מעצמן. ״יתגדל ויתקדש שמי רבא״״ והדמעות זולגות
מעצמן,אימי נחה עכשיו, מהכל, מהכאב, מהזכרונות. ״אסור לך להיות
עצובה״ אמרה לי אז אימי ״זה דרכו של עולם״ אך בעודה הולכת
בדרכה האחרונה, הדמעות זולגות מעצמן. ״את תבכי כשאני אמות?״
שאלה אותי אז אימא...