שלוש קומות מפרידות בינך לבין סיום היום הזה. עוד שלוש קומות,
אם הכל יתקדם כמתוכנן, את תצאי מהמעלית, תיכנסי בצעד וחצי
הביתה אל הנסיך שלך שמחכה לך בדיוק באותו המקום כבר שמונה
שנים. ואת לא חיכית, התחתנת איתו בגיל עשרים ומיד רצית ילד.
אבל העבודה הזאת, העבודה החשובה שקיבלת בתל אביב תמיד גרמה לך
לדחות את ההחלטה להפוך פאסיבי לאקטיבי כך שיהפכו הילדים מחלום
למציאות. וגם לו יש זמן. בנתיים הוא דוגר לו שם על הביצים
ומחכה שתחזרי כל יום מהעבודה עם סלים של כסף. ואת לא כועסת
עליו, קצת מאוכזבת מעצמך שמכל המקומות בעולם התפשרת על בית
באשדוד ולא הצלחת לשכנע אותו לעבור לתל אביב.

ועכשיו את רוקעת ברגלייך וחושבת שעוד שלוש קומות גם היום הנורא
הזה יגמר. וזו לא העבודה שגומרת אותך כל יום, אלו הנסיעות
והמרחקים והדוחק הזה בתור למעלית, בעיקר בקיץ. לפעמים את
מרגישה שאת מתבשלת שם במיץ של עצמך. ואת יודעת שיש מצלמות בכל
מקום, אבל זה לא מעניין אותך. אם יש ריח רע את תבדקי שהוא לא
נודף ממך וגם אם יהיו עוד טריליון אנשים במעלית תרססי בנחת את
הקולון היקר שלך בחלל המעלית. שיתפוצצו, זה בטח עדיף על הסרחון
שלהם.

את מחייכת. תאורטית הצג במעלית מראה שהגעת לקומה שלך, וגם אם
מעשית הדלת תפתח רק עוד כמה שניות את כבר יודעת שזה הסוף,
שהגעת כבר. אז את מחייכת. והדלת נפתחת בזמן שבראש שלך רצים
תסריטים מרגשים על הכניסה שלך הביתה ואיך הוא רץ אלייך ומרים
את גופך בידיו. ואולי אחר כך הוא יקח אותך ישר אל המיטה להגשים
לך חלום או שהכין לך ארוחת ערב רומנטית בה יפצה על כל היום
הנורא הזה שבכלל לא היה אשמתו. אז החיוך שלך מתרחב עוד יותר
ועינייך נעצמות לגמרי זמן שדלתות המעלית סיימו פתיחה מלאה
בפנייך. ואת מתקדמת צעד אחד בראש מורכן ופתאום את נעצרת.
אף פעם לא אהבת מישהי אחרת. תמיד במלתחות היית בצד של אלו
שאמרו 'איכס'. אבל האישה הזאת שעומדת עכשיו מולך מחייכת אלייך,
והחיוך הכל כך יפה הזה שלה עושה לך משהו אחר. לרגע את לא
מצליחה לנתק ממנה את מבטך, אחר כך את חוזרת ומשפילה את עינייך.
'הלוואי והיה לי חיוך יפה כזה' את חושבת לעצמך ומתאהבת בה יותר
ויותר. וזה הכל קורה כל כך מהר כשהיא זורקת לך מילת שלום
מבויישת ומיד נכנסת אל המעלית במקומך והדלת נסגרת. ואת נותרת
לעמוד שם לבדך, ממש בכניסה לבית שלך. ואת חושבת שאילו רק היה
לך האומץ היית דוחפת יד בחריץ, בין דלתות המעלית ויורדת איתה
את שלושת הקומות האלו שוב.

אבל אין לך את האומץ הזה. אז את רק נכנסת הביתה. והוא יושב שם
בתחתוני הבוקסר שלו על הספה ואפילו לא אומר לך שלום. ושרידי
החיוך המבוייש שהיה לך נמחקים מהפרצוף, ואת נזכרת שבשנים
האחרונות נמחקו לך די הרבה חיוכים מהפנים היפות שלך. שפעם זה
היה אחרת. שלפני שמונה שנים גם לך היה חיוך כובש כמו לאישה
מהמעלית, שעכשיו נותרו בך רק התסריטים שרצים לך בראש בשלוש
הקומות של המעלית. ואת נזכרת שוב בחיוך של האישה הזאת ומתאהבת
יותר ויותר, מקווה שתפגשי אותה גם מחר באחת משלוש הקומות של
המעלית הזאת.

ואת אפילו לא יודעת או שבכלל לא אכפת לך שהחיוך הזה שהיא
לובשת, הוא החיוך שאת כבר איבדת מזמן.