צחוק של נמר זה מה שרואים בחדרי חדרים
כשהשמש נכבית מהעיניים
אנשים מחזירים לי את בבואתי השוטה,
ואני מתבייש על זילות המחשבה
לא אימנתי את עצמי במשך זמן רב להביט על הצללים
פרצופי ליצנים קופצים לי מול העיניים
צבעים עזים של אדום וצהוב
אני נלחם על חיי מול דף נייר,
כדי שייראה לי להיכן נושבות הרוחות
תרדמה, מתודלקת בי תרדמה,
בחלקים פנימיים של התודעה
אני מוצא עצמי זקוק למשקפיים ולמשככי כאבים,
למנגינה קטנה שתפזר את חשכת הדממה סביבי
הם אומרים שאני בסדר, ואני לא,
וזה היה אווילי מצדי להאמין ש-כן
כשהקצב מאט, כל הקצוות המחוספסים נגלים
בגובה העיניים, במגע כפות הרגליים,
על האדמה החשופה. |
