אלה ימי קרב, ימים של אהבה. כמו מיתרים של גיטרה שרוצים לנגן
וליפות את האוויר, הרוח מצפה להם. כך היא סיפרה לכל עלה שהסכים
להקשיב שזה הולך להיות רגע מדהים שיצבע את הכל בקשת של
צבעים... בעיקר שיהיה הכל.
כולם היו מוכנים... העצים סיפרו שפעם לפני הרבה שנים הם שמעו
צלילים של אותה גיטרה מרחוק וכולם שתקו להקשיב, אלה שהיו
קרובים אמרו שהיה אור גדול... שהבריח את החושך... אלה שהיו
רחוק ראו כדור חושך ובתוכו כדור אור שמקיפה אותו הילה אדומה
שמבדילה ביניהם

ככה ימי קרב עוברים אור וחושך,  הילה האדומה ומנגינה שקשה
לשמוע כמו נשימה ללא קול אבל עם כוונה... לשמוע ולהשמיע

אני זוכר יום כזה היה שם צבע בשמיים שהרוח צבעה... היה שקט...
היה שם ילד שחייך מבלי להבין למה סתם מהרגשה טובה... סתם
מנקודה באוויר שנכנסה אליו דרך העלים לתיבת הזיכרונות... אני
חושב שההילה האדומה נכנסה ללב שלו והיא מחפשת את ההיקף של האור
לחזור אליו... מסתבר ששניהם מחפשים את זה... "זה תמיד חוזר"
אמרה הזקנה מהקומה השלישית שזיהתה את התמונה בשמיים... "איך
עושים את זה" שאל הילד... "לא יודעת... תעבור את הסבלנות
ותמתין למזל טוב... אולי אז... אם לא תירדם ותביט לשמיים כל
יום... כמה פעמים... בעצם  הרבה פעמים אולי אז תמצא".
"אם תמצא ספר לי אם זה עבד לך" וסגרה את החלון

ככה חזרתי לאותו ספסל אני מביט בו והוא לא השתנה הרבה... ממה
שאני זוכר אותי

פעם סבתי הייתה גרה פה, לפני שהיא הגיעה לכאן בכלל הכל היה פה
חול וחול ולמזלה אח שלה היה קבלן ציוני אמיתי שבנה בתים פה
אחרת הים והחול היו עדיין מחליפים רגעים ועונות ביניהם.  

הייתי בא לכאן אז בלי הבנה כמה זה יקר כמה זה לא רגיל להיות
במקום כזה שהדקות והזמן יעלו עוד כמה שניות כמו הנשימות
שלך...
היה איש אחד שאמר לי שאין כמו הזיכרונות...  ובמיוחד זיכרונות
העולים במוצ״ש כי זה היציאה מהקודש לחול אלו הם המקומות הכי
חשובים לאדם... אל תמהר לשבוע חדש קח לך עוד כמה דקות להיות
שם... זה הכי קרוב שיש אליך

ככה נכנסתי לסיפור כי הגעתי לכאן לפני כמה שנים ביום סופה שהים
צעק את כל מה שהיה לי להוציא... ואני ישבתי שם ולא שמעתי כלום
רק הרגשתי את המים נוגעים בי ואת השקיעה שעוטפת אותי כי הייתי
בבדידות שלא ניתן היה לתאר אותה.

אני זוכר שעברתי שם בבית שגרתי בו אבל  הרחוב לא דיבר איתי...
המדרכה הכירה את הרגליים האלה מפעם למרות שהחליפו אותה פעמיים
מאז... אפילו החנייה חייכה אלי ושאלה על הצלקת ההיא שהיא עשתה
לי ששיחקתי כדורגל עם סנדלים... ובכל זאת היה לי קשה לשמוע
ולהרגיש אז ... זה היה כמו לדבר מול הרוח... יש הרבה רעש.

התגלגלתי בחיים מתנדנד בין הצלחות בלתי  רגילות לבין בדידות
בלתי נתפסת עד שיום אחד האדמה קראה לי אליה והסבירה לי מה אני
אמור לעשות בחיי ובסוף אמרה לי תתחיל מלקום... קום... עכשיו !

וככה , איך שאני פוקח את העיניים הגיע לספסל אותו איש זקן

יכול לשבת ? הוא שאל בשקט

בוודאי אמרתי כולי נרגש מבואו של האורח הבלתי צפוי

ישבנו שם כמה דקות ככה בשקט מקבלים את הערב של יום שלישי.

בדרך כלל אנשים זרים שיושבים לידי לוקחים את תשומת ליבי
ומפריעים לאינטימיות שלי עם עצמי, אבל הפעם זה לא היה כך...
הרגשתי בנוח כאילו חבר ישן נושן יושב לידי

אני מכיר את הערב הזה אמר אותו איש זקן... הייתי פה פעם ...

ואז הוא הביט בי ואמר... גם אתה מכיר את הערב הזה... היית פה
פעם יקירי

איך... רציתי לשאול... אבל הוא היה הרבה יותר זריז כאילו קרא
את מחשבותי ...

לפי העיניים שלך אני רואה שהמקום מוכר לך... אתה גדלת פה
לדעתי... מי היה לך פה הורים? משפחה? חברים ?

כל התשובות נכונות אדוני אמרתי לו... המום מהשיחה

לאחר שתיקה קצרה הוא לחש לי אתה יודע שזה מאוד יפה שאתה חוזר
לפה
זה מצביע על שורשים טובים... והוא חייך

שורשים... אמרתי בשקט

כן שורשים הם אלו שלא רואים אותם אבל הם ממשיכים להתרחב ככל
שהזמן עובר... הם חודרים אדמה סלעים כמעט כל דבר... כל עוד
נותנים להם את מה שהם צריכים.

קוראים לי... רציתי לומר אבל הוא היסה אותי ואמר לי אני מכיר
אותך גם ללא השם שלך

אני גר פה כבר 60 שנים הכרתי פה את כולם עוד שהמקום היה קטן
מאוד

בהתחלה זו לא הייתה עיר זו הייתה סתם קובייה קטנה שכולם גרו בה
, כמוך  
זה כל מה שהכרנו לא היה הרבה אבל מה שהיה היה מאוד ברור שחור
לבן חיים מוות... ככה מוחשי כמו סטירת לחי  

תדע שפעם אף אחד לא היה מעז לשבת פה ככה כמונו... זה אמנם היה
לפני המון שנים אבל אין בית... חלון או תריס שלא פגע בהם קליע
של צלף מגבליה...

איפה...
גבליה יקירי זו הייתה שכונה ביפו כמה שאני זוכר... הם החליטו
לנתק אותנו מתל אביב חשבו שאנחנו נלך מפה אבל זה רק דירבן
אותנו לסגור איתם חשבון

הם הרגו לנו אז כמה אנשים... אם זה מעניין אותך אתה יכול ללכת
פה לראות את אנדרטת המגינים... בסוף הבאנו צלפים יותר טובים
משלהם וחיסלנו אותם.

כמה שנים אתה פה?

הרבה מדי... אישתי אמרה לי לפני שנפטרה שכנראה ראיתי וחייתי
יותר מדי... היא אמרה שהיא תמיד האמינה שאני אהיה הראשון...
אבל כנראה שרק בסוף החיים האלה אפשר להיות בטוחים לגבי עניינים
כאלה.

ואתה מה יש לך פה ? למה חזרת ? אנשים תמיד חוזרים אחורה כדי
לקבל את עצמם כמו אז... למה אתה צריך את זה היום?

שתקתי לא ידעתי מה לענות לו ומה לענות לי

תחושה של פעם אמרתי

תחושה של פעם... זה תמיד דבר שחסר בשלב כלשהו בחיים

שתדע ספסלים...  נבנו רק בשביל הצורך הזה ... אתה יודע אני
הייתי בכמה גילגולים פה בחיים האלה... כל פעם זה שונה... כל
פעם נשאר געגוע... אירוע... תמונה שאני מחפש... אני יכול לראות
את זה... לחוש את זה... אבל זה הכי קרוב למגע

תשמע, אחרי מלחמת העצמאות הייתה פה תקופה יפה למי שהצליח
להישאר בחיים... הרבה נהרגו פה.... אני אז חזרתי מהדרום
התחלתי לעבוד במפעל ואז הכרתי את אישתי... ההורים שלה בדיוק
עלו מטורקיה היה להם חברת לאוכל...

קייטרירינג... כזה ?  

לא מכיר אמר בחיוך

אתה יודע פעם חיינו בשביל לחיות... האמנו שככה זה החיים לא
היו לנו מילים מורכבות... רק חיים שמורכבים מהרבה פשטות

הייתה פה כל כמה שנים מלחמה שהסבירה לנו שהדברים הם נורא
פשוטים...אז התחתנתי ומייד התחלתי לעבוד במפעל לייצור בירה.

לא היו לימודים גבוהים כמו היום פה בארץ ואם היו היית צריך
כסף ללמוד... ואת זה לא היה... היה מספיק בשביל לחיות...
אז מה עשיתם שלא היה ?
אישתי הייתה אומרת לי "תנשום את השמש... יקירי"
וזה עזר... שאלתי
"תמיד" הוא ענה לי בחיוך  

"היה פה רופא פעם שאיבד את הבן שלו במלחמה... קצת לפני הוא
איבד את אישתו מהמחלה הארורה... היה יושב פה בדיוק כמוך...
מחייך תמיד ובוכה פנימה... נשם ככה עד יומו האחרון... איש גדול
אדם נדיר.


באיזה רחוב גדלת ? הוא שאל פתאום ...
ארלוזורוב עניתי
ארלוזורוב... והוא עצם את העיניים  שלו
אם גדלת בארלוזורוב אתה אולי תזכור מאפייה קטנה שהייתה
בבלפור...

אני זוכר את המאפייה... קטנה נורא... הייתה שם פיתה עם זעתר
שתמיד היינו קונים... היו שם מגשים שחורים נורא... בקושי היה
אור בפנים... בערב זה היה כאילו הפיתה יצאה מהחושך... וזה היה
על כביש ראשי ככה שהיית מקבל ארומה מאגזוזים של אוטובוסים
שעברו... בחינם

הזקן צחק... כן זה היה המקום... תשמע , החלטתי שאם יש בירות...
צריך גם משהו ליד אז הקמתי מאפייה קטנה... וזה היה המקום
שפירנס אותנו

היה חבר ביפו שהיה חייב לי מפעם... משהו עם סיפור ישן לזמן
אחר... היה נותן זעתר ושמן זית ממש בזול... והמגשים היו שלו...
מאוד עתיקים... אולי יותר ממני

שתיקה... "תקופות לא פשוטות עברנו כאן".

אתה נולדת לתוך מציאות מאוד לא קלה עבורנו... לכן נצמדנו למה
שהכרנו...

לא היה שפע.
היה מספיק לכל אחד ולא מעבר, אנשים פה האמינו שזו הדרך...
שככה נצא מהצרות דרך ההמשכים שלנו... וחלק גדול זה היה אתם
הילדים

אני חושב ששמנו לכם על הכתפיים הרבה מאוד משקל בתקווה  שיהיה
שונה
לא כ"כ בטוח שידענו להראות לכם את דרך.

פה במרכז שמענו הרבה על מה שקורה מהרדיו אבל זה לא נגע בנו...
עד המלחמות הגדולות

בששת הימים... שם הבנו שהכל אמיתי שהמוות הוא מוחשי מאוד וזה
נגע בכולם
אנשים היו הולכים ברחוב שותקים מעצב וגעגוע לילדים שלהם פוחדים
לשאול אחד את השני לגבי הבן של... או הנכד של... זה ניפץ לנו
את תחושת הדרך המשותפת כי כל אחד היה לעצמו מצד שני זה חידד
לנו תחושת אחדות של בדידות נוראית שיכולנו לחלוק רק אחד עם
השני.
זה לא אותו דבר ? שאלתי
בעיניים של הזקן כבו... לא יקירי זה לא אותו דבר
אני לא מאחל לך להיות שם... זה נורא קשה להיכנס לשם ועוד יותר
לצאת

זה משנה את האדם מבפנים... מגלגל אותך ממקום אחד למקום אחר...
ומשם זה בינך לבין בורא עולם - למצוא לאבד לחפש תיקון ולחזור
לחיים אחרים ממה שהכרת.

הזקן שתק , התכנס בתוך עצמו לא היה לו מה עוד לומר באותו הרגע
כאילו נזרק לזמן אחר ובתוך כל השקט הזה... גם אני נזכרתי ביום
אחד... ישבתי בתוך אולם גדול... עם צלילים רכים... כולי לבוש
לבן... עצמתי את העיניים שלי בשביל לא לראות כלום דרך העיניים
- ראיתי את עצמי בתוך בור גדול... חושך עייף כועס מותש אבל
עדיין נלחם לצאת משם, ניסיתי לטפס למעלה ולא הצלחתי לא היה לי
את הכוחות בידיים אבל הראש והלב לא הרפו ממני, הם ידעו שיש
יותר בפנים כמו בספסל הזה שאני יושב עכשיו... כמו בכל רגע
שעובר על כל אחד מאיתנו כל יום
הרגשתי חסר אונים אבל אז משהו הרים אותי... כמו בציור אני רואה
את עצמי עולה מעלה מעלה... כמה עבר? כמה היה קשה בכל הזמן הזה
בבור ?  לא ידעתי... אבל הרגשתי
הרגשתי את הדרך לתוך אותו בור את הירידה... את הלחימה לצאת משם
ובעיקר את הבדידות הזו שהזקן סיפר לי עליה שהייתה מאוד מוכרת
לי מכ"כ הרבה שנים.
זה התחיל לעלות ואז פרץ החוצה... שם באותו אולם... בכי גדול...
שחרור גדול שהמיס בי את כל הזמן התקוע כביכול, והרגשתי את
הנשמה שלי בוכה ונושמת בוכה ונושמת ..עד שהכל נגמר והייתי צריך
ללכת
התגעגעתי לתחושה הזו של הניקיון לאחר הבכי , שיחרור מוחלט מכל
מה שבד"כ גר אצלי מבפנים , אושר אמיתי מזה שאני... אני...
אתה תמיד היית, חופש ללא גבולות לחש הזקן... אבל זה לא בא שוב
כלומר לא היה חדש עבורך... זה היה ככה כי זה לא התאפשר עבורך .

"תמשיך בבקשה... עד ש... מה קרה ?" הזקן אמר לי מבלי להניד את
מבטו אלי...  
"עד שיום אחד..." עניתי... בדרך חזרה הביתה מאותו אולם גדול
...תוך כדי שמיעה של מוזיקת לילה ...נזרקתי למדבר גדול
..מסביבי היה לילה עם הרבה כוכבים .. הכל מסביב שקט אין רוח
והכל נעים מאוד
הייתה שם גבעה ..היא הייתה כ"כ קרובה אל הירח שנראה שהירח נח
עליה רגע לפני שהוא עולה למעלה.
שם למעלה ראיתי מישהו יושב על שרפרף קטן... החלטתי ללכת לדבר
איתו
התחלתי לעלות למעלה לגבעה ,הדרך לא הייתה קשה לי... די מהר
הגעתי למעלה והתקרבתי אליו... הוא לא זז לא שם לב עד שהגעתי
ממש צמוד אליו.

רק שראה את הרגליים החל להרים את ראשו לאט לאט... והביט בי
זה היה ליצן... כזה של קרקס יושב על שרפרף, ראשו נשען על
אגרופו, מרפקו על הירך והוא לא זז
המכנסיים שלו היו אדומים וחולצתו הייתה אדומה עם פסים לבנים.
הפנים שלו מרוחים לבן עם הדגשה של העיניים בשחור , מעט צבע
אדמדם על הלחיים - ואף אדום גדול צמוד למרכז פניו  
בתחילה הוא התבונן בי... במבט של מישהו שהוא לא מכיר אותו...
אבל מהר מאוד המבט התחלף בפליאה גדולה ..במבט של מישהו שמכיר
אותי
שתקתי כי לא זיהיתי אותו .. למעשה הייתי בטוח שאני לא מכיר
אותו, והבנתי שהוא מהליצנים ששותקים - הוא לא הולך לדבר איתי
במילים

אבל הוא המשיך להתבונן בי באותו מבט ואני ממש השתכנעתי שהוא
מכיר אותי , ואז הוא נתן לי פרצוף מוזר כזה והביט לירח ואחר כך
אלי... ואז ללא מילים ..ועם הרבה מנגינת מדבר כינור וצ'לו הוא
דיבר איתי
במבט ראשון הוא אמר לי שהוא מחכה לי כ"כ הרבה זמן פה... יושב
על השרפרף וממתין...
היית צריך לבוא כבר מלפני הרבה זמן ..מה לקח לך כ"כ הרבה
זמן... אתה יודע כמה זמן אני יושב פה
איפה היית יקירי... איפה היית יקירי - והוא בוכה תוך כדי
ההבעות הפנים אלי
המוזיקה ברכב מתחילה להיות יותר ויותר גבוהה כאילו היא מסנכרנת
עם להט הבעות הפנים של הליצן ואני עומד מולו ללא מילים ולא
יודע לענות לו ולא לעצמי , אבל אני מרגיש אותו , מרגיש את
הצפייה שלו לקראתי ..ובעיקר את הזמן שעבר כך ללא הבנה של יוקר
השנייה.
לא רציתי להתנתק ממנו אבל המוזיקה פסקה... וכך בשקט בתוך
הרכב... ביום ראשון לקראת חצות הלילה... ללא מילים ...ובהבעות
פנים בכיתי עם הליצן... אמרתי לו שלא התכוונתי להתעכב... שלא
ידעתי שהוא מחכה לי... ושלא ידעתי את הדרך לגבעה הזו ולאותו
לילה נעים עם מלא כוכבים שהיה מוכר לי מלפני הרבה מאוד שנים.
אני זוכר שחזרתי על זה הרבה מאוד פעמים ובכל פעם הרגשתי את
אותו לילה עובר בי שוב ושוב ואת הבכי המתגבר ומתעצם שלי.
הליצן עמד מולי וחיבק אותי , ובכה גם כן
ליצנים הם אנשים מאוד עצובים, לכן הוא מנסים להצחיק את העולם.



תאכל משהו מתוק אמר לי לפתע הזקן... תרחיק את המריר ממך , מתוק
תמיד עושה טוב בלב של בנאדם.

אכלתי את התפוח בשקט - מנסה להבין כמה זמן הייתי מנותק
מהמציאות הזו שסביבי כרגע, שלפתע הזקן אמר לי נסעת ל5 דקות
שלמות מכאן לדעתי... העיניים שלך לא היו כאן... אבל שחזרת היית
אחרת, שונה...רגוע יותר

תזכור את המסעות הקטנים האלו שלך בתוך עצמך .. הם לא במקרה
יקירי - הם רוצים לדבר איתך ..להעביר לך מסר ישן לקדימה.
אין דברים קטנים , הכל גדל עם הזמן ועם ההבנה .. סטיות קטנות
מובילות לסטייה אחת גדולה ..בדיוק כמו שאור קטן מבריח חושך
גדול.
אתה יודע חושך זה דבר שעוברים אותו ואז יותר קל להבין את האור
...עברנו פה הרבה תקופות כאלו.
ששת הימים הייתה תקופה לא פשוטה כאן והעיר הייתה כמעט ריקה
לקחו את כל הצעירים מכאן נשארנו המבוגרים מביטים אחד על השני
בבית הכנסת בשבת ומבינים שרק תפילות יעזרו כאן.
היו לנו שכנים ניצולי שואה שחזרו לאגור אוכל בבית כאילו שרומל
עוד כמה דקות נכנס לדירה שלהם.
שיצאנו מהמלחמה נשמנו לרווחה וגבה לבבנו - ככה אשתי הייתה
אומרת על התקופה לפני מלחמת כיפור
במלחמה כיפור ילדי היקר הייתה פה אזעקה שפילחה את השמיים , יום
שבת צהריים צום יום כיפור , הפתעה אנשים הולכים רצים , מפוחדים
... היה בחור צעיר אחד שאמר למישהו - שהמצרים והסורים הקדימו
את תפילת נעילה עבורו.
אחרי יום כיפור אתם באתם והייתם האור שלנו עד היום
אנשים הלכו בשקט שבורי לב וחיים בזיכרונות... ככה אשתי אמרה לי


חיים בגעגוע ... בכמיהה לחזור למשהו שהיה נקי פעם ... היינו פה
בהלם ... משהו באמונה נשבר ... במיוחד בין אדם לאדם
ובין אדם לעצמו ... אמונה בקיום שלו
הגעגוע גורם לנו לתנועה אחורה לעבר קיום שלנו שהיה מובן מאליו
... שהיה נטוע בנו כמו נשימה ... לא היו ספקות ... זה כל מה
שהיה שחור לבן חיים ומוות ברור ממשי כמו סטירת לחי

אחר כך בהמשך המסע , האמונה בקיום שלנו נפגעה ... ולכן ניסינו
ליצור משהו אחר כדי לשכוח אבל זה לא עובד לאורך זמן

משמעות הקיום לא יכולה להתקיים ללא זיכרונות שיוצרים אמונה כמו
של פעם

אני חושב שבגלל זה אתה פה ... וזה בסדר כי כולם מחפשים את זה
בשלב כשלהו

שתקתי לא היה לי מה לומר נזרקתי אחורה
פתאום משום מקום הרחתי את המאפייה את הריח של הבייגליה ואת
הריח של הפיתה עם זעתר

ראיתי את אותו ערב עם האוטובוסים והפיח תמונה של אמא עם 3
ילדים קטנים שהולכים איתה ברחוב וכבר מאוחר ... דקה לפני זה הם
היו המאפייה אבל לא היה לה מספיק כסף בארנק אז הקטנים אמרו
שאפשר לוותר לקטן כי הם לא רעבים.

דמעות דמעות ... לא הרגשתי ... התרגשתי מעצמי ומחיי ... ככ
הרבה עבר ... איפה זה היום פיסות פיסות של חלקי זיכרון
דימיונות וריחות של פעם

ספסלים עצים ילדים משפחה הכל זז לו בצורה כזו מהירה ואני מנסה
לתפוס משהו על הדרך לגעת..לגעת עוד פעם אחת

"והרי זה מה שאתה עושה כאן" הביט בי הזקן ... אתה נוגע יקירי
אחרי שנים רבות בעצמך ... זה אתה שהגעת לספסל הזה כמוני בשביל
לגעת

אני מכיר את דמיות חייך הן כולן היו אנשים שחסר אותם מאוד היום
... אתה כמוהם ולא יעזור לך אבל אתה לא רק כמוהם אתה בעיקר
כמוך ואת זה אתה צריך לקבל

זו הדרך האינדיבידואלית שאתה עשית בדיוק כמוהם רק בתקופה אחרת
... זה לא יהיה אותו דבר ... ואני יודע שאתה מתפלל למשהו דומה
... זה יהיה ככה דומה רק עם הרבה יותר גוונים

זה חיים אחרים ... לא אומר שלא ניתן ללמוד ... תלמד ... אבל
תחבר את זה איתך להיום ....אחרת אתה מחוץ למציאות ... אולי
תכתוב ספרים אבל המילים יהיו קשות לך במתאר דינאמי רועש

וכל זה כאן לבוא ולומר לך ... אתה קיים כי אתה פה ... זה לא קו
זה הרבה נקודות מפוזרות ... זזת הרבה ממה שהספקתי להרגיש אותך

כל נקודה השאירה בך משהו ... זה לטובה בסוף ... אבל העניין הוא
איך העץ ששתלו אותו לפני הרבה זמן יגדל כיום אחרי עונות גשמים
וחום

הפכת אבן על אבן ... ואט אט נוצר שביל חייך ובקרוב תצטרך לנווט
את דרכך ... לבדך בהרבה מאוד מובנים ... תמיד העבר שלך קשור
אליך ... תשתמש בו ... תמשיך להקשיב

הזמן הוא רק אלמנט ... תשתמש בו בחכמה הוא יושב עם הנייר והעט
... וכותב זכרונות אני יכול לומר לך ששלי כבר כותב לאט אבל
היום אולי טיפה יותר מהר בזכותך

תמיד פחדתי לפחד לבד אמרתי לו !

הבדידות במקום הזה היא כפולה השיתוק הזה שכ"כ זר ופתאום כ"כ
מוכר גרם לי שנים לחוסר תזוזה למול יתד הילדות שתמך בי לעוף
גבוה ... סירסו אותי ... תחושת לא יוצלח ... שונה ... אז מה
שעשיתי זה להדבק למה שאני טוב.... שנים של חוסר הכרות פנימית
...יש הקשבה אבל אין יכולת פיענוח אמיתית

לא חכמה לנוע ממקום נעול חכמה לצאת ולנוע ממקום חופשי.... הוא
אמר לי וקרן שמש נגעה במצח שלו.

בסוף לא התאפקתי שאלתי אותו אם הוא בטוח בכל מה שהוא אומר
הכל ... שתיקה ... מגניב מבט אלי עם חיוך קטן ... לא הכל

אבל תדע יקירי שהתחושה הזו ...ההרגשה ...לא עזבה אותי מעולם.

הזמן ... תמיד חסר... תמיד תחזור אליו לבקש משהו ... לחפש משהו
מישהו...כמעט תמיד זה אותך בסוף ... תצלם בעיניים ... זה שקוף
אבל תדביק צבע על זה ... זה הסוד של החיים להדביק זכרונות
לאנשים ולפגוש שוב אם זה יוצא טוב .
ידיעה פנימית שהכל חוזר שיש כאן משהו שמזיז אותנו שלא מאמין
שזה אמור להיות ככה ומצד שני שכן ... סיבובים אינסופיים , חוסר
מודעת שמחפש נתיב מוצא מכל מה שנראה אותו דבר שוב ושוב ... כמה
זמן עבר מהפעם האחרונה

וכן אני זוכר אתה הריח , ואת המראה והצבע ... לא עזב ברוך השם

לראות את החיים מכל הצדדים גורם לך למעט צניעות בינך לבינך ...
כמה הכל נראה לעיתים ככ סרקסטי , הומורי , אירוני, טרגי ...
ולעיתים מטופש עד מיותר ... ממה אנשים מתלהבים ואחרי מה הם
רודפים ... מחוג השניות שותק ... לך תסבירי להם שזה לא מפסיק
... שהכל מתכלה ... ואז זה פשוט עוד פעם ... רק בצורה שונה ...
ששוב מותאמת לשעון הזמן

אדם יכול להתפלל שדברים יחזרו ולעיתים גם שלא יחזרו ... בכל
מקרה סיבוב הוא סיבוב ... במקום מסויים ... שני הדברים יקרו
... בסוף יש פחות הפתעות מבהתחלה .

אתה זוכר כי אתה שורד יקירי, אתה חי אינסטינקטים כמו חיה בשלג
ובקור - זה למה אתה מרגיש את הכל ... תשמור על זה .. זו המתנה
שלך להרגיש ... זה למה הרוב תקועים בשחור לבן ואפור , אבל אתה
רואה ... אתה רואה , חש , מריח וכותב בצבעים ... וזה כי בסוף
תצטרך לבחור .... כל פעם מחדש !
הוא שתק ומילמל לעצמו משהו שלא שמעתי מן תפילה כזו חרישית ...

הוא נראה כאילו נכנס לתוך עולם אחר ... זמן אחר ...הוא ראה
משהו אחר שאני לא ראיתי ... חיים שלמים או סצנה בחיים ...
שניהם בהגדלות ובהקטנות נראים אותו דבר.

דמעה התבצרה בתוך ארובת העין שלו ... השפתיים רעדו מעט והוא
מלמל שוב את אותו משפט.

שתקתי איתו לא ידעתי מה לעשות זה כבר ערב ואני אמור מתי שהוא
לזוז ... אבל לא יכולתי להשאיר אותו לבד ... זה הרגיש לי שאני
משאיר את עצמי לבד .

בסוף הוא נשם ... הוא יצא מהמקום הזה ... הוא הביט בי ... ואמר
לי בסוף תמיד חוזרים ... יש יותר ממה שיש ...בסוף זה פשוט

מה בסוף ? מה פשוט אני שואל מבלי לשים לב ...

בסוף זה הכל אהבה פה ..

תמתין ותראה שוב פעם השלכת תגיע ... עם מעט סבלנות תרגיש את
הפריחה של עלי העץ ... אתה תשנה את הצבע שלך.. זה יהיה מורגש
.. זה יעבור את כולך ... זה ישפיע עליך כמו כל פעם .. לנוע ..
כמו חול ים ... כמו גלי הים ... כמו הרוח שמלווה אותך מאז
ומעולם .. תתמזג איתה ולא תדע עד כמה היא חיכתה ... יותר
מכך... לא תדע עד כמה אתה חיכית ... תמתין ... תראה ... עכשיו
זה שוב קורה.

ומה איתך שאלתי אותו ... לאן אתה ממשיך מכאן
ממשיך ? צחק הזקן
יקירי בגילי ההמשך הוא שנייה לפה שנייה לשם
אני יושב כאן כל יום ממתין שתגיע כמו אותו ליצן על אותה גבעה
..ואם תמתין איתי אולי גם הירח שלך ינוח כאן על צמרות העצים  

בגילי אני ממתין למישהו שאקח אותו לקצה הצוק ...
איזה צוק שאלתי
צוק החיים ...טוב אתה לא מכיר את הביטוי כי זו אישתי המציאה
אותי שנייה לפני שהיא נפגשה עם בורא עולם.
אתה יודע שהיא סיפרה לי את הכל רגע לפני שהיא הלכה , היא אמרה
לי שנקודת החיים הנעלה ביותר היא לקחת מישהו הכי קרוב לקצה
הצוק ...והיא לקחה אותי לשם
איפה זה קצה הצוק שאלתי אותו
לקצה הצוק אין מקום , קצה הצוק הוא אותו רגע בו אתה מראה לאדם
כלשהו את ההבנה שהוא משמעותי , שעל אף שהכל יכול ללכת לכל
כיוון כל מה שהיה קורה ויהיה ..הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו
..ותמיד דרך הקצה הזה ניתן למצוא את הכוחות לנצח את הפחדים
הגדולים היותר שיש לאדם
בקצה הצוק יש את החזון הפרטי שלך וצבע הקול האותנטי ביותר של
מי שאתה...והבנה לאן אתה רוצה להגיע.
לקחת אדם לקצה הצוק זו מהות מהותו של האלוהים שלך יהיה אשר
יהיה ...
בקצה הצוק נוף חייך פרוש לפניך ... רוחות מטלטלות ...אתה חשוף
כולך ללא מגן ... למטה תהום גדולה...שתיקה עצומה עוטפת אותך
... אלה שהיו קרובים לקצה הצוק אמרו שהיה אור גדול ...שהבריח
את החושך ... אלה שהיו רחוק ראו כדור חושך ובתוכו כדור אור
שמקיפה אותו הילה אדומה שמבדילה ביניהם
זה ממש יום קרב עוברים עליך אור וחושך , ההילה האדומה , מנגינה
שקשה לשמוע.... נשימה ללא קול אבל עם כוונה ... לשמוע ולהשמיע
אותך  ...שם יקירי ....אדם צריך את האלוהים שלו שם !
אני זוכר יום כזה היה שם צבע בשמיים שהרוח צבעה ... היה שקט
... הייתי ילד שחייך מבלי להבין למה סתם מהרגשה טובה ... סתם
מנקודה באוויר שנכנסה לעלים בזיכרון ... אני חושב שההילה
האדומה נכנסה ללב שלי והיא מחפשת את ההיקף של האור לחזור אליו
.... מסתבר ששניהם מחפשים את זה.
את מי חיפשת רציתי לשאול אותו אבל הוא היה זריז ממני
...אותך חיפשתי יקירי אתה עוד לא מבין את זה כי לך הקצה עוד
לא הופיע אבל אתה נמשך לשם כי ככה משך אותך השביל שלך ..לא לי
ההסברים למה .
איך ידעת שאגיע לכאן שאלתי...
כי אמרו את זה כבר לפני הרבה זמן ... זה תמיד חוזר אמרה לי
הזקנה מהקומה השלישית שזיהתה את התמונה בשמיים ..היא חזרה דרכי
לקצה שלה...
איך עושים את זה שאלתי אותה... לא יודעת היא חייכה אלי ...
תעבור את הסבלנות ותמתין למזל טוב .... אולי אז זה יקרה לך ...
אל תירדם לעולם.. תביט לשמיים כל יום ... הרבה פעמים ... אם
תמצא ספר לו אם זה עבד לך.. כי זה אובד לכולנו.
לו זה אני לחשתי .. והוא הנהן לי מבלי תזוזה
עצמתי את העיניים וראיתי את הכל , את הרחוב , את השכונה ,את
בבית הכנסת עם הריח של מי הזוהר והמשפחה שנפגשת שם כל מוצ"ש..
נזכרים בשקט איך היה פעם לפני שהבן של חיים נהרג ,  את הים ,
את ההורים שלי הולכים עם 3 ילדים קטנים ואופניים להקיף את
העירייה , את הנסיעות על גג הדירה שלנו , את הבריכה המאולתרת ,
את העל האש בפינה של הגג ואת ערבי הפיצה וספר הגונגל שהיה
מוקרן על סדין לבן , ואנחנו חשבנו שאנו על פיסגת העולם ..שאין
יותר מזה זה הכי גבוה שיש
גם עכשיו זה נראה הכי גבוה שיש , זה היה מאוד פשוט , מאוד
מוכר, חיינו כמו שההורים הכירו שחור לבן חיים מוות מוחשי
כמו...
כמו סטירת לחי... הוא אמר לי ... ממש שהרגשתי אותה  ונזרקתי
לאוויר
ראיתי צבעים , ראיתי כדור של אור שעולה ממני מוקף בהילת אש ...
קול גדול בקע ממעמקי הבטן שלי וצעק לי קום !!!! קום כבר !!!
קום !!!
זה היה כמו תרועת שופרים רגע לפני קרב בין 2 צבאות גדולים
...בערתי ...שמעתי את עצמי צועק לקשתים לדרוך את הקשתות
...שואג ללוחמים שאם זו בפעם האחרונה את נותנים את הכל ...זה
היה רגע ללא פחד ...רגע של אור גדול ..אנרגיות עצומות שמקיפות
אותי ואני מביט לכל עבר ובכל תמונה של חיי ...ואני יודע שזה
אני שהייתי שם ... ושאני ממשיך לקצה הצוק ...אי אפשר לעצור את
זה ... זה אל חזור ..לא רוצה לחזור ..רק קדימה
רצתי לקצה הצוק וקפצתי למטה ...שמעתי שאגות מכל כיוון... רוח
אדירה נוגעת בי ..תשיב את הרוח שמעתי תשיב אותה ...ואני מתמזג
איתה ..נמתח כדי לתת לעצמי יותר מהירות למטה
ראיתי אותיות של אש שמרחפות סביבי ...הנשימה נעתקה מפי ...
משהו מפחיד עלה ממני אבל אני הדפתי אותו ...רציתי לראות אותו
...גם אם זה הסוף
פקחתי את העיניים שלי ראיתי את אנשים יושבים עם בגדים לבנים על
ספות מביטים בי...אחד מהם התקרב אלי עם ספר שהיה נראה לי כמו
סידור עם סימנייה בפנים , הוא הכיר אותי .. אני לא זיהיתי אותו
הוא חייך והושיט לי את הספר
פחד גדול הגיע אליי... בכל זאת לקחתי את הספר פתחתי אותו לאט
לאט לאט... והכל נצבע לבן... לבן שגורם לך לעצום את העיניים כי
הוא מסנוור אותך כ"כ שזה כואב
הרגשתי שאני מתרומם למעלה ... שמשהו שואב אותי ... שזהו זה
הסוף... אבל אז משהו בי נלחם לנשום... קשה להסביר את הקרב הזה
לנשום שהכל נשאב ממך... זה כמו לידה ... כמו נשימה ראשונה שהיא
הקשה ביותר... אני השתוללתי כל כך חזק...הגוף שלי בער... כל
העורף שלי כפות הידיים והרגליים היו בעירה אחת גדולה... זו
צלילה מראש הצוק והאדמה מתקרבת אלי ..אני מבין הכל... הבזקים
של אור... עוד מעט אני מתמזג עם האדמה במהירות של אסטרואיד...
החלטתי שאני נשאר לראות... את רגע הפגיעה לא ניתן לתאר זה
ניפוץ של קריסטל לאלפי רסיסים שלא יחזרו לצורה המקורית שלהם...
יש חלקיק שנייה שהכל עומד במקום לא זז ואני מטייל בין רסיסי
הכוכב שהתנפץ לפני רגע... זה מחזה מרהיב... ואז... בא הכאב של
המגע עם הקרקע... התפתלתי מכאבים זה כל הגוף אין מקום אחד וזה
לא מרפה לשנייה... הנשימה שלי נעצרה... ראיתי את האדמה מביטה
בי... היא הצמידה אותי אליה, ממש נשמתי את הבל הפה שלה, היא
במבט ממוקד ובקול רך היא אמרה לי... אתה קם... עכשיו !
פקחתי את העיניים שלי
לא זזתי... נשמתי מהר ועמוק
הייתי על אותו ספסל... רק שהזקן נעלם לי...
לרגע לא הייתי בטוח שבכלל פגשתי אותו... אולי ישנתי וחלמתי את
הכל...
אחרי 10 דקות של אי יכולת להבין מה עבר עליי... הייתה התחלה של
שקיעה... אז הלכתי לים הקרוב...
התיישבתי על החול הקריר... רוח קרירה נגעה בי בעורף וכולי
צמרמורת... תחבתי את ידיי לכיס בכדי להתחמם... ואז הרגשתי משהו
שם...

הוצאתי פתק מהכיס ופתחתי אותו
"ילד יקר... זכות גדולה היית עבורי... תדע שיהיה הכל... אתה לא
תהיה מוכן אף פעם אבל זה לא העניין ..תמיד תשאף להגיע לקצה
הצוק... אל תשכח לקחת איתך כמה שיותר לשם... אל תירדם לעולם...
תביט לשמיים כל יום... הרבה פעמים... אם תמצא ספר להם אם זה
עבד לך... כי זה אובד לכולנו... "

הסתכלתי לשקיעה בעיניים תוך שאני מקפל את הפתק לכיס ... .שאלתי
את עצמי מה אני אמור לעשות עד שזה יקרה ..עד שאגיע לקצה הצוק
או לאן שזה לא יהיה...
פתאום ראיתי שיש משהו בצד השני של הפתק... הפכתי אותו וקראתי
"...בינתיים... תנשום את השמש יקירי... לי זה תמיד עבד."