אפשר שנשב ונשתוק, אפשר שנשב ולא נדבר.
כן, גם זו אפשרות. השתיקה בעצמתה מעבירה לעתים הרבה יותר.
אפשר שנשב ונשתוק ונקשיב לדממה.
לא דממה מתוחה. דממה טובה, שנותנת את היכולת לחשוב.
נשב, ונשתוק, ונקשיב.
למחוות הקטנות אחד של השני.
ללסתות המתקשחות, לגבות המתכווצות, לשפה המתקשתת למעלה, למטה.
נקשיב אל החוץ, ואולי נצליח להקשיב גם אל הבפנים.
להבחין במחוות פנימיות אישיות.
בבטן המתכווצת, בכליות המרגישות ראשונות, בלב שמחסיר או
מוסיף.
אז נשב, ונשתוק, ונקשיב, ונחשוב.
כל אחד את המחשבות שלו.
לאט לאט הן באות, המחשבות.
הן כמו זרעים, המחשבות. נטמנות בקפידה ובקצב אישי צומחות.
ואולי, אחרי כל השתיקות, וההקשבות, והמחשבות,
נמצא גם כוח לדבר אחד אל האחר.
לצאת מן החשיכה שבדממה אל האור שבשיחה.
הרי כל יצור חי זקוק לביטחון החשיכה כדי לגדול מלכתחילה.