ישבנו בבית קפה. ממול ילדים צעקו.
הסתכלתי איך העיניים שלו מבקשות.
שתקנו. העוגת גבינה נאכלה בפיות נמרצים.
הילדים המשיכו לצעוק. עכשיו היה נדמה שהקול שלהם היה מכוון
אליו. הוא הסתכל עלי. כועסת בשקט.
אף פעם לא הצלחתי לכעוס בשקט ואם הייתי מנסה ממש, מי שהכיר
אותי מקרוב ראה את המחיר היקר שגוזלת ממני השתיקה.
אני כל כך כל כך מתגעגעת אליך. רציתי לצעוק.
להפוך את השולחן. להשתיק את הילדים האלו שעדיין לא אהבו וכאבו.
להניח את העוגה בשלמותה בתוך הפה שלו .
ללכת.
אבל לא יכולתי. אתה לא היית.
המקום היחידי שיכולתי לפגוש אותך הוא בתוך הראש שלי. ושם
יכולתי בכל מקום. גם מול ילדים צועקים גם מול אדם אחר שאני
מנסה לקבל אלי.
בדרך חזרה הוא שם את השיר שלנו. הוא שוב היה גלגל שלישי מבלי
שהרגיש. הזיז בתנועות רחוקות כל כך משלך את השיער שלי ונגע בי
בעדינות
הנשמה שלי שורפת
כוייות קשות מהלכות בה
אתה לא מרגיש?
אני חוזרת אלייך שוב ושוב בראש.