כשירדתי בתחנה כבר לא היה אף אחד ברחוב רק אני ואיזה כלב תועה,
ידעתי שאני רוצה לכתוב סיפור הערב אבל עדיין לא ידעתי על מה,
רק העקצוץ היה לי, מין גירוד בקצה המוח גירוד שכבר ידעתי לזהות
כסיפור שרוצה לצאת, קיוותי שיצא כבר הערב אבל לא הייתי בטוח,
לפעמים זה גם יכול לקחת שבועות ואפילו שנים, הכלב התקרב אלי
ורחרח לי את הנעלים "אינשאללה הוא יצא היום" מלמלתי לעברו
הכלב נעץ בי מבט ופלט ביבושת "אתה יודע שלפעמים הם גם לא
יוצאים לעולם",
"מזת'ומרת?"
"מה שאתה שומע, יש כאלה שפשוט מסתובבים עם זה כל החיים, הבעלים
שלי עד לא מזמן, איזה זקן ניצול שואה סחב איתו אחד עוד מהמחנות
ובלילה לפני שהיה נרדם היה אומר לי "אם רק הייתי מוציא אותו,
צטניק היה מלקק לי את הרגלים במקומך",
"אז מה אתה מציע?" שאלתי.
"דבר ראשון תנסה" הוא אמר " אם לא יצא נראה מה עושים".
למחרת כשירדתי בתחנה הוא כבר חיכה לי על הספסל, החלפנו מבטים
והוא רק אמר באדישות,
"אני מבין שהוא לא יצא"
"הבנת נכון" חייכתי במרירות,
"תראה, בא ניתן לו עוד קצת סך הכל זה עדין בגדר הנורמלי, ניפגש
שבוע הבא ואם עדין לא התחיל לצאת נדבר".
כשירדתי לאחר שבוע הוא ישב שם עם איזה כלב אחר שבדיוק זז, אחרי
שהשני הלך, שאלתי אותו "חבר"?
"אשתי",
האמת שנבוכתי ומיד התנצלתי בתקווה שהוא יבין אותי, אבל הוא מיד
ניגש לעסקים כאילו לא קרה כלום, "אני מבין שעדיין לא יצא",
הנהנתי והוא הוסיף "תראה, בשביל להפסיק את העקצוץ תצטרך או
להרוג אותו או לתת לי לחלץ אותו רק ככה הוא יפסיק לגרד לך, אבל
אני אבין אם תחליט שלא לגעת בו, הניצול שלי חי איתו 70 שנה
העיקר לא לפגוע בו ותמיד כיבדתי את רצונו"
"מה אתה? מין פסיכולוג של סופרים?"
"אני מחלץ סיפורים מאנשים" הוא אמר והוסיף "פעם הייתי סופר
וכשכבר לא היה לי מה לכתוב החלפתי עבודה למחלץ סיפורים"
"אז יש לי את האופציה לחלץ אותו?" שאלתי בתקווה,
"אכן כן, יש גם את האופציה הזאת אבל תצטרך למסור לי אותו, אחר
כך הוא יהיה שלי, תחשוב אם אתה מעדיף אותו בתוכך כל החיים או
למסור אותו למישהו אחר",
"אני אחשוב על זה", עניתי "ניפגש מחר".
למחרת ראיתי דרך הדלת של האוטובוס איזה שמן שיושב על הספסל
ובוכה לו, לא שמעתי על מה אבל ראיתי שהכלב שומר על ארשת פנים
מרוחקת,
כשהתקרבתי, השמן רק אמר לו "אני יודע שזה שלי" והכלב מלמל
בקרירות "מה שאתה יודע לא משנה כלום"
השמן הלך ואני נשארתי, מבטינו הצטלבו "תוציא אותו" רק אמרתי.
"זה די פשוט, אל תפחד" הוא אמר "אתה לא צריך לחשוב יותר מדי,
בתור התחלה אתה צריך להרפות קצת וכשאתה מרגיש שזה מגיע, תלחץ
אבל לא חזק מדי כדי שהוא לא יתפרק בדרך, עשיתי את זה כבר מלא
פעמים" הוא אמר, "באמת שאתה לא צריך לחשוש".
התחלתי להרפות והוא דיבר "הייתה לי פעם מישהי אבל היא הלכה
בגלל שלא היו לי כבר סיפורים, היא מאוד אהבה אותם וזה מה
שהחזיק אותנו ביחד אבל אחרי שהם נגמרו היא פשוט נעלמה בוקר אחד
ומאז לא ראיתי אותה",
"וזאת שהייתה פה אתמול?" שאלתי,
"כבר אמרתי לך, זאת אשתי",
תוך כדי הוא גם אמר לי שלגוף יש צרכים משלו ושבסוף הוא תמיד
מנצח, הוא גם אמר לי שלא משנה כמה תמשוך אותו בסוף הוא ישיג את
שלו," אתה לא תברח מזה לעולם" הוא הוסיף, "אתה חייב לתת לגוף
שלך את שלו, אחרת אתה תגמור כמוני" אמר בעיניים עצובות והתחיל
ללכת.
"אבל מה הקשר?" צעקתי אחריו "ולאיפה אתה הולך? עוד לא
סיימנו",
"הסיפור הזה משעמם ובלי פואנטה" הוא צעק מרחוק "אין לו קשר
והוא גם קצר, אני לא אוהב אותו, מצידי תשאיר אותו אצלך" ונעלם.