באחד הימים כמו אלה,  כאשר מטר של שלוליות מליל אמש על סף
הדלת. בימים מוזרים כאלה כשקרינת קרני השמש מתלווה בצליל תשוקה
שאותה הרוח מלווה, קולך נעתק לא זוכר את המילה... נאבד בין
מציאות לבין איבוד ההכרה, רק זוכר לומר מה יש בה.

בבית הקפה הקטן על רחבת המדרכה, מהול בריח אספלט קריר נשאב ללא
דרך יציאה. בין פרחי ליל ההתשה, נשטפת בעטיפת ליטוף חמה משתזפת
ופורחת כשהיא את כף רגליה על המקום דורכת. שוטפת את כל מה שעוד
נשאר הופכת כיסאות לפני שאליה לחנות לקוחות יכנסו. את שערה משב
בריזה מסרקת בצבעי החמה מבט כובש את ליבך לרגע משתק. בעלת חיוך
אחד שאת כל צלילות הדעת ממך גונבת שני שיניי שפן שולפת דקיקה
כאלה ומשחקת בין חוקי הבריאה.
כשחולף היום ורקע כחול כהה בוהק מן העולם הלבנה מרחוק מציצה גם
אם לא בכוונה, כשרוח פוסקת לשרוק את כל מה שהיא לך אמרה.

היא יוצאת מבית הקפה לוקחת הפסקה מתיישבת על כיסא בכיכר
המדרכה. לא יודעת שלמרות שעבדה היא עדין נראית כל כך נפלא
מציתה סיגריה ארוכה בין שפתייה הרכות קפה עם חלב בידה משמיעה
אנחה ומתקשרת אליו.
הוא נמצא במקום רחוק מעט, יושב לו במרפסת בדירה לא מוכרת שומע
את הצליל שהשיחה מביאה מתרגש מחדש כששמה על הצג מופיע.
"מה שלומך ? הכל בסדר" היא שאלה.
"כן..." הוא ענה בקול מתגנדר עם חיוך שאת ליבו תפס. שואל
לשלומה
"איפה אתה " בנימה דואגת אמרה
"אני במרפסת בדירה, בתוך עוד חלום עצוב... את?"
"עדין בעבודה... עד הלקוח האחרון שעוד לא בא"
כשהוא שומע את קולה לא משנה איפה או עם מי הוא נמצא, לרגע קט
הוא שוכח את כולם ומשתוקק לראות רק אותה.
"נפגשים בלילה?" בשקיקה הוא שואל.
"כן אתקשר אלייך אחרי שאת הדלת אסגור"
ניתקו את השיחה את הסיגריה הארוכה סיימה, בקפה כמעט לא נגעה
וחזרה למקום שבו התחיל הכל.

לא משנה היכן הוא היה כאשר את קולה שמע, שכח מאין בא או את
הדרך הארוכה שהיה צריך לעשות בשבילה. הוא היה בדירה חשוכה מעט
במקום מוזר ליד הגבעה , הוא לא היה לבד איך זה לא שינה לו כלל
כי בתוך תוכו ידע שאין אחרת שמתקרבת במעשיה למה שהיא עושה. בכל
נשימה כבדה חשב על מה שיש מול רקע הלבנה וזריחת הערב החדש עצם
את עיניו שאף שאיפה קרה וארוכה גם אם לא בכוונה עלייה חשב. רצה
אותה בידיו לשאת לא רצה שתיפול ברשת של משהו אחר. למרות שכרגע
לבד הוא לא היה, אך הבין שרק איתה ירגיש שהוא שוב קיים. במבט
נעול קם מן המרפסת ללכת חשב זאת הדרך בלי להביט לאחור בלי לומר
שלום חלף על פני החדר העמום בלי להשמיע תירוץ נעל נעליו ומן
הדירה נעלם.
היא לא ידעה, שתמונתה ממחשבותיו לא חולפת או בכל רגע שהוא מחפש
קצת שקט. עלייה הוא חושב מין בזיק של קריצה מליבו יוצא. משהו
שהוא כבר שכח משהו שחמק מהעולם.

הוא לא הבין איך אותו היא תופסת, ברגע של חולשה גופו לה ניכנע.
משב הרוח את ריח ליל אמש אליו ברכות החדיר. הבין שאף אחת אחרת
אותו לא מספקת, הלך בין שלוליות בין רחובות חסרי מוצא מנסה
למצוא דרך להבין שאולי יש אחרת. צליל אפל מהעבר אליו חודר,
מזכיר לו איך היה לפני שנשאב לתוך עולם אפל בתוך הזיה לעולם
ועד, בעוד שקר שצמח מאז שלצד האפל ניכנס. איך הוא שכח מה זאת
ההרגשה שכח את צבע הזריחה רקע השקיעה כשליבו נעטף שחור מסביב
חומה שאיש אליה לא יחדור מתוך מחילת התולעים לרגעים של חוסר
דעת שבו עדין אוחזים. נזכר הוא איך היה רחוק מכל אדם לבד על
שפת המדרכה ללא רצון את חייו לקטוף עוד עלם אבוד בעולם של
מאמינים עוד רגש לחוד בעולם שנועד לשניים כשהוא מנסה לנגוס
בשיניים. היה אטום בעולמו לא בהה אף לרגע בחלום, זיכרון ישן
מתוק של עוד... נשטף ממנו הרצון לקום ולשנות את עצמו, אך ברגע
אחד השתנה לו העולם שהיא אליו לפתע פרצה. חלם לנדוד אל הדרור
מן המחילה להתחיל לזכור, חיים שלא לרגע נשטפים להתחיל את החומה
לשבור הוא עוד יקום ויעמוד. כל רצונו להגיע לתשובה למה אני כאן
ומי אני בכלל והוא החל להאמין שהתשובה נמצאת בתוכה.
כשהתקרבה לה השעה כשהיא קרוב לסיום העבודה. נחתה בה מחשבה אם
אותו היא רוצה, לשכתב עוד סיפור בו היא תהייה האישה והוא יהיה
שם לצידה בכל יום מחדש. בזמן שאת המקום סידרה את הכיסאות הפכה
עד שנכנס הלקוח האחרון שרצה דרינק מהיר וזול.
היא שתקה שתיקה ארוכה כשהלקוח אותה שאל
"עדין פתוח פה... אני מבקש דרינק אחד מהיר ואין עוד מקום פעיל
בסביבה..." הלקוח בהה בה וסרק את הסביבה
ברגע חד חזרה לעצמה ואמרה.
"בטח מה שתרצה עד גבול מסוים" בחיוך שובב אמרה.
"דרינק מהיר וזול וויסקי למען האמת פלוס קרח אחד" אמר בקול עבה
המסגיר את גילו, מעיל עבות לבש, מהול בריח ללא תקווה בעל משקף
עגלגל ועדין, מאמץ את עיניו כובע בלוע חבש לפני שאל המקום
נכנס. את תווי פניו קישטו זיפים שאותם לא הסיר, במבט עיניו
ריקנות שלא נשכחה, תמיד היה מגיע באותה השעה אחרי שהלך לבקר
בסלע שחייו שבויים שם לעד.
"את נראית מרוחקת, מה על ליבך ילדתי?" שאל
"החיים אתה יודע... עדיין לא כל כך ברורים" בתוספת חצי חיוך
פלוס קריצה אמרה
"לבטים של החיים, כולנו היינו שם. אני הייתי שם אך זה היה מזמן
עוד כשהייתי צעיר ונמרץ, עכשיו מה נשאר לי זה בור עמוק ובדידות
עד יום מותי" דמעה רכה נשלפה מעיניו
לא חי באשליות. ידע שקרב לו הסוף אליו הוא מוכן לקום ולעזוב
לאמץ ולחבק בין ידיו כשהאמין שאז יחזור לאהובת חייו. הגישה לו
את הוויסקי בתוספת קרח אחד.
"את יודעת חמדתי, הימים חולפים חיש מהר והזמן את שלו לא עושה
אל תתעמקי בתפירת מחשבות אל תנדדי בין לדעת או לגלות. יבוא יום
ותרגישי שלמה אולי יום יבוא ותחשבי הנה הזדמנות נחמדה"  לגם
שלוק קצר מן המשקה, נאנח לתוך החלל.
כן, בליבה חשבה אולי יש משהו בין שפתיו ואולי אני לא אפחד אולי
בו לבסוף אגע אולי שוב אדע מה זאת אהבה.

הוא טעה ברחוב, שתק עמוקות רק תמונה אחת בראשו לא עוד חלום אלא
משהו כן ונכון הרגיש יכולות לשרוד לתת מאמץ למענה להיות זה
שהיא רוצה להיות שם בכל יום מחדש גם אם לעיתים לא הכל מלא
בפריחה של אפריל.
ככל שהזמן חלף והגיע הרגע להיפגש הם התחילו להתרגש, הערב נחת
והיה נעים לא חם לא קר על צלילי נבל פורטת ולא בחוזקה אלא
בצליל עמוק ודק/נע. מנדנדת עלים זועקת בחרש לשחקים בואו תראו
איך נראים אוהבים. כוכבים נבוכים מן הרקע מביטים מהבהבים
בעוצמה כשהיא את בית הקפה סגרה ולרחוב היא יצאה, חלף לו עוד
רגע בין זיגזוג מבטים והגיע הרגע שבו הם נפגשים. בלי מילים רק
מבט עמוק וחד חיוך מקושט בסאטן לבן (מקשט את פניהם) מזדחל לו
הרגע שלמענו בשקיקה אליו חיכו.
כמה יפה בליבו חשב, איך את דעתי ברגע מטריפה צולל בלי יכולת
נשימה, הכל נעתק איתה מרגיש ענק.
את כל הלבטים בשנייה היא שכחה את על המלמולים כרגע היא זנחה
יודעת שהוא האחד שביחד הם יתרוממו לתוך חלום מתוק שלא יחלוף.