פרק 22
אביטל לא הביטה בו בחזרה. היא שקעה במחשבותיה על חורש , על
אהבתה הכנה והעצומה אליו. חורף לא רצה להרפות ממנה והחזיק את
ידה על ברכו. אביטל לא יכלה להביט לתוך עיניו, היא נאנחה
עמוקות ולא ידעה מה לעשות.
" תראה, חורף. עברו ארבע שנים מאז שנפרדנו. ואני השתניתי
הרבה. התקבלתי לעבודה כאן כמטפלת של בחור כבן עשרים וחמש שאיבד
את הוריו בתאונת מטוס מחרידה. אני לא יודעת למה אתה כל כך
מתעקש. התחברתי מאוד לאחים שלו ואליו. לבחור הזה שאני עובדת
אצלו קוראים לו חורש. בהתחלה הוא היה מאוד קשוח אליי אבל אני
והוא התאהבנו ועכשיו אני החברה שלו, אני מאוד מצטערת." אמרה
אביטל בהצטערות. " אביטל בבקשה, תבואי איתי ותסכימי להצעה שלי
שתהיי החברה שלי שוב. אני לא מוכן לוותר עלייך ולחשוב שאת עם
מישהו אחר במקומי. את זה אני לא אוכל לסבול. אני אוהב אותך."
קרא חורף כמעט בקול שבור.
" חורף , אני... אני לא רוצה לפגוע בך, תאמין שאם הייתי
מעוניינת בך. הייתי מסכימה להצעת החברות שלך. כי זה נראה לי לא
הוגן ואנושי לפגוע בבן אדם מתוק כמוך. אני מאוד אוהבת אותך,
אבל בתור ידידים." ניסתה אביטל לפייס אותו, חורף לא ירד לסוף
דעתה. " לא , אביטל. אני לא הולך לוותר עלייך, אני אחכה לך
תמיד עד שתגידי לי שכן, שאת מסכימה להיות החברה שלי. כי אני
אוהב אותך ואני לא רוצה לראות שאת עם גבר אחר. " אמר חורף
בעקשנות.
" חורף , הגעתי להחלטה, אם אתה מתעקש. כנראה שאכפת לך ממני.
אני בהחלט מסכימה להיות חברה שלך שוב. רק הפעם אני אפרד מכל
הילדים ומהגבר שאצלו אני עובדת. ואחזור איתך לחיפה. זה יהיה לי
קשה, אבל אני אצטרך להיפרד. אני שונאת פרידות מטבעי." קראה
אביטל בהחלטיות.
חורף חייך אליה, אביטל חייכה אליו בחזרה.

" יש, את מסכימה להיות החברה שלי? אני שמח. אביטל, עכשיו אנו
ביחד בפעם השנייה. רק שהפעם אני מבקש ממך להיפרד מהאיש שאת
מאוהבת בו. אולי את תלמדי לאהוב אותי כמו שאהבת אותי כל כך
כשהיית החברה שלי בפעם הראשונה. אני בטוח בכך שאת תתאהבי בי
מחדש." אמר חורף בביטחון עצמי מופרז. אביטל לא הייתה בטוחה
כמוהו. היא אהבה את חורש והיה לה קשה לעזוב את העבודה שהיא
הרגישה בה נוח כל כך. היא קמה ממקומה , מנסה לעכל את מה שקרה
לפני זמן קצר. רק שעכשיו היא החברה של חורף.
היא הסכימה להיות החברה שלו. היא הסירה את נעלי המוקיון
הגדולות ופשטה את תחופשת המוקיון. היא הסירה את האיפור של
המוקיון מפניה. נשמעו דפיקות על דלת החדר , הם שקטעו את חוט
מחשבותיה. זה היה חורש. היא נבהלה מפני שרגע הפרידה ממנו מאוד
קרובה. " שלום חורש, מה שלומך?" שאלה אביטל בקול עדין. בתוך
תוכה היא היתה כל כך עצובה.
" בסדר , חורש לא נעים לי להגיד את זה , אבל אני חייבת לעזוב
ולחזור לעיר הולדתי בחיפה. חבר שלי לשעבר , שמו חורף והוא הציע
לי להיות החברה שלו, הסכמתי להצעת החברות שלו וכואב לי לעזוב
אותך, כאשר אני יודעת שעוד לא הכרת צדדים אחרים באישיותי."
אמרה אביטל בעצב עמוק, דמעותיה לא פסקו מלרדת.
" מה?? למה את עוזבת? אל תלכי , אביטל. אני מבקש ממך. אני זקוק
לך , אני אוהב אותך ואני לא רוצה להיפרד ממך. אל תנטשי אותי,
יהיה לי קשה בלעדייך. קשה לי להגיד לך שלום. את יקרה לי מאוד.
" קרא חורש בקול שבור. הוא אהב את אביטל כל כך , אהבה אמיתית
וגדולה. אביטל פרצה בבכי תמרורים והיה לה קשה לראות את חורש
בוכה ככה בגללה.
" חורש, אני מצטערת. זאת החלטתי ואני אעזוב את הבית. תודה על
היחס החם והמקבל שנתת כלפיי, קשה לי לראות אותך בוכה! וואי,
אני לא יכולה! אני לא רוצה שתחשוב אף פעם שאני נוטשת אותך, אתה
מבין את מה שאני אומרת? " אמרה אביטל בבכי.
" אביטל , אם יש בן אדם שאני אתגעגע אליו זאת תהיה תמיד את. כי
בזכותך חזרתי להאמין בעצמי , להפסיק לכעוס על כל העולם ולהתמלא
באהבה. זה כל מה שאני מבקש, אל תנטשי אותי בבקשה. " חזר חורש
על דבריו בפעם השנייה.
" חורש, תכבד את ההחלטה שלי. קשה לי לעזוב אותך. אני אוהבת
אותך , חורש. אני מצטערת מאוד. מעכשיו, אתה תצטרך להסתדר
בכוחות עצמך. כי אני חוזרת לחיפה." קראה אביטל בהחלטיות.
חורש הביט בה במבט קשוח ואביטל נשברה לראותו שבור לרסיסים. היא
הרגישה שהיא שבה לנקודת ההתחלה. היא לא היתה מסוגלת לעזוב את
חורש ולנסות לשכוח אותו . עכשיו שהיא החברה של חורף, ולנסות
ללמוד לאהוב אותו מחדש.
חורף הביט בה כמהופנט , הוא ניסה לקרוא את מחשבותיה. הוא התקרב
אליה, חייך אליה ונשק אותה ממושכות. אביטל לא הרגישה שום דבר
אליו. אפילו זה לא התקרב לטיפת חיבה כלפיו. " אני אוהב אותך ,
אביטל. עכשיו שנינו ביחד. כמה אני שמח לגלות שאת עדיין חושבת
עליי כבחור שמתאים לך. הבאת את המזוודה שלך? בואי , מתוקה שלי.
למה את עצובה?" חורף חייך אליה ונשק לה בעדינות. היא נאנחה
מעומק ליבה וחשבה על חורש.

" אני לא מבינה מה היה לך בוער כל כך שאעזוב את הבית שאני
עובדת שם? לא מובן לי. עצוב לי להשאיר אותו לבד. ולחשוב שלא
אהיה שם בשבילו." קראה אביטל בצער.  חורף אחז בידה ונשק לה.
" אני רוצה לראות חיוך אחד, אני רוצה שתהיי שמחה. אף פעם אני
לא רוצה לראות שאת עצובה. אני שמח שהבנת שאת אוהבת אותי.
ושהסכמת להיות החברה שלי. אני חושב, שמגיע לי הזדמנות שנייה
שנהיה ביחד. אני לא יכול לחשוב שאת ידידה שלי , אני אוהב
אותך." אמר חורף בחום.
מה הוא חושב לעצמו, חשבה אביטל בליבה , שאני אלמד לאהוב אותו.
אני לא אוהבת אותך , רצתה להגיד את זה בפניו.
אבל הפחד השתיק אותה, היא לא ידעה מה לומר לו. היא החזיקה בידו
וניסתה לתת לעצמה את ההזדמנות שאולי היא תתאהב בו מחדש. אם זה
יקרה, אז יכול להיות שהיא תוותר על חורש. היא אחזה במזוודתה
הקטנה, מנסה לצעוד לעבר העתיד שמחכה לה שם בחיפה. אולי היא
תיפגש עם בני משפחתה , היא השאירה את חורש שלה לבד. -הסוף-