כל פעם שאני מנסה להיזכר בזה זה נראה לי כמו איזה שברי חלום
כאילו שזה לא היה יכול לקרות ובטח לא לי... כל פעם שאני מנסה
לחבר עוד תמונה מאותו ערב אני נתקל שוב בחומת הזיכרון שלא
מאפשר לי להגניב שום חלק לא איך הרגשתי לא על מה חשבתי אבל מה
שברור לי זה שחלק אחד חלק אחד ישאר מהחלום הזה רק שלי החלק הזה
של הפחד. הפחד שמילא כל שריר כל עורק כל נים בתוכי זה היה פחד
כל כך מתוק שרציתי של לא יפסק לעולם אף פעם לא חשבתי שתחושת
הפחד התחושה המגעילה הזאת שמונעת ממנה לעשות כל כך הרבה דברים
בחיים דווקא אותה תחושה אני אזכור לנצח... בהתחלה הפחד היה
מרגש אולי בעצם הרגשתי משהו שאסור היה לי להרגיש אולי אהבה
שהיתה לי לך היתה אסורה. ואז בא בעצם הפחד מהשקר שאולי בעצם
האהבה שלי אליך היתה בכלל שקר נחמד שרציתי לספר לעצמי ופחדתי
להודות באמת ושהתגברתי. על כל אלו הגיע הפחד ממך אולי בעצם אתה
לא מי שאתה באמת אבל גם על זה התגברתי הפחד הבאה שזכרתי הוא
הפחד.
מהשפתיים שלך פחדתי כל כך מהצעד הראשון. פחד שאי אפשר להגדיר
במילים ובכל זאת מצאתי כמה מילים אחרונות לנסות ולתאר את הפחד
מהשפתיים שלך פחד כל כך טיפשי שאלות של איזה טעם היה לך איזה
טעם היה לי האם אני אפשל או אמעד. כל כך הרבה שאלות שאותו הפחד
שאל בתוך הראש שלי. הצלחתי לעשות את הצעד וזה הרגיש מדהים זה
כל מה שהצלחתי להגניב ממבצר הרגשות שיצרתי אחרי הלילה הזה ואז
הגיע לו הפחד הנורא מכל דווקא אותו היתי רוצה לשכוח אבל אולי
בעצם לא? בכל מקרה ברור לי שהוא איתי לנצח הפחד הזה מכל צל חדש
שאולי ראינו מכל צליל או עד שחשבתי ששמעתי ואולי מכל צחקוק או
ליגלוג שהרגשתי. לא יכולתי להיפרד מהפחד הזה אבל אז בכל פעם
הגיע גל חדש של רגשות משונים ששטפו את הפחד והצליחו להעיר אותי
לתוך המציאות שמעולם לא נראתה לי יותר בידיונית אל תוך קטע
מסרט שצולם רק לי ולו... אומנם זה היה הפחד המפחיד מכולם אך גם
זה שהוכיח לי כל פעם שניסיתי להיזכר באותו לילה שזה היה
המציאות  המציאות שלי וזה התחושה הכי מדהימה שפחד יכול לגרום.