הם הרגו את לאורי הזקן והם טרפו את גופתו. לאחר, אספו את בגדיו
ואת ראשו ואת עצמותיו, אגדו אותם יחדיו ושרפו אותם. הם צחקו
וצעקו, מנפצים בקבוקים של אלכוהול וקופצים במקום. האש עלתה
ועלתה, והשמש ירדה לאיטה.
לאחר החגיגה, הם הלכו לקולנוע וצפו באורות המשתנים על המסך. הם
לא הבינו באמת מה קורה שם, אבל הם ידעו שמשהו קורה. הם אהבו את
זה - שמשהו קורה והם לא יודעים מה. הם גם אהבו את החמימות של
האורות, את תחושת איבוד השליטה.
לאחד מהם קראו פרלינו, והוא הלך לביתו אחרי הסרט. זו הייתה
דירת סטודיו שלה הוא קרה בית. דירה מבולגנת ואיומה למדי. הצבע
הלבן של הקיר כבר כמעט התקלף לגמרי, ועובש צהבהב ומבחיל החליף
אותו לאיטו.
הוא נכנס וזרק את המפתחות על שולחן הזכוכית. הוא תיפס על הספה
ועלה על הנברשת בקפיצה, מוציא סיגר ומעשן אותו תוך כדי. הוא אף
פעם לא היה מנקה והבלגן רק המשיך ונהיה גדול יותר ויותר -
ערימות של זבל בכל פינה, השולחן, שהיה מעץ מהוגני חזק ועתקי,
היה במצב הכי גרוע - מלא בכל כך הרבה זבל שעוד מעט החל
להתפקע.
ופרלינו שכב בניחותא על הנברשת ובחן חבורה של מקקים שהילכו על
הקיר שלו, זוקרים את מחושיהם בתנועות משונות. הנברשת התנדנדה
לאיטה, והקובע של פרלינו החל לרדת גם הוא לאט לאט על פניו,
ולאט לאט, החל פרלינו להירדם.

בבוקר, נכנסו חבורה המכילה כלבים גדולים ובני אדם, נושאים
גרזנים ולפידים וחניתות אל תוך דירתו של פרלינו, והחלו לשרוף
לשרוף לשרוף את הכל ולהכות ברהיטים ובקירות. הם צרחו את שמו של
פרלינו. פרלינו המפוחד הצליח להסתתר טוב טוב בתוך הנברשת ורק
חיכה לזמן שלו לצאת. אבל החבורה לא הסתלקה והעשן כבר החל לחנוק
את פרלינו. או שהם רוצים אוכל, או שהם רוצים נקמה, הבין פרלינו
מיד.