כשעבר דוד בר-קון במעבר חציה חתכה לפתע את דרכו מכונית ירוקה
שנהגה עקף את המכוניות שעצרו. דוד הספיק לעצור באחת את הליכתו
והמשיך כעוס.
עוד מופרע אחד חשב לעצמו, מה הוא רוצה להרוג אותי.
אולי הייתי עושה עם העולם חסד אם הייתי דואג לחסל אותו.
עצבני המשיך ללכת על המדרכה הרחבה תוך שהוא מביט בשעונו. זה לא
יום שכדאי לאחר בו אמר לעצמו, הפגישה חייבת להתקיים בעשר בדיוק
ולא העניין יצטרך לחכות. אסור שזה יקרה.
אחרי שגמע את הדרך במהירות המכסימלית שאפשרו לו הרגליים
הכואבות ומקל ההליכה היגיע לבית הקפה שבפינת רחוב טשרניחובסקי
ושוב העיף מבט חטוף בשעונו, יותר מתוך עצבנות מאשר לראות מה
השעה. הוא הרי ידע שחלפו רק דקות ספורות מההצצה הקודמת ויש לו
עוד מספיק זמן עד לפגישה המתוכננת.
בית הקפה, כרוב בתי הקפה בעיר מחולק לחלק הפנימי וחלק חיצוני
על המדרכה. בחלק החיצוני הגנה למראית עיין על היושבים שורת
עציצים מלבניים עם צמחיה נמוכה, אך שלא כמו ברוב המקומות שורת
העציצים היתה קרובה באופן מפתיע לשפת הכביש. כל כך קרובה
שנהגים חולפים יכלו לראות מה בצלחתם של הסועדים בעת שחלפו על
פני בית הקפה. ספק רב אם דוד הוטרד מכך בעת שסקר בקפדנות את
השטח. כל כולו היה ממוקד בנושא שהיה חשוב ביותר בעיניו, סידור
השולחנות. הוא כבר היה כאן פעמיים וידע בדיוק ליד איזה שולחן
הוא רוצה לשבת.
עננה של דאגה ירדה על פניו חרושות הקמטים שהביעו גם לפני זה
עצבות עדינה וסבל פנימי. השולחן הפינתי שלידו תכנן לשבת היה
תפוס על ידי שתי צעירות בלבוש שחשף את בטנן המשתפלת עם
קורקבנים מסומררים במבחר מסמרות מתכת שלא היה מבייש מעיל עור
של אופנוען. לפתע חדרה להכרתו עובדה מטרידה אף יותר, מאחורי
השולחן הפינתי, בינו לבין הקיר, נוספו שולחן קטן וכשני כסאות.
בפעמים הקודמות שביקר כאן תמיד עמד השולחן הפינתי בודד כשסביבו
ארבעה כיסאות אבל דוקא היום החליטו הבעלים להגדיל את תפוסת
המקום על ידי הורדת כסא אחד מהשולחן הפינתי והוספת שולחן זוגי
קרוב לקיר. סידור הגיוני ביותר מלמל לעצמו, אבל למה דוקא היום
בדיוק ביום שאני צריך את השולחן הפינתי הבודד.
הוא נעמד ליד השולחן החדש היסס רגע ולבסוף התישב על אחד
הכסאות. הצצה חטופה בשעון גילתה לו שיש עוד די זמן עד לפגישה
המתוכננת ולכן נרגע מעט והתחיל לתכנן איך לפתור את בעית
המיקום. על פי צלחות האוכל והירחונים שהיו מונחים על שולחנן של
הצעירות, השולחן אליו שאף להגיע, נראה היה שהן מתכננות שהייה
ארוכה הרבה מעבר למועד הפגישה המתוכן.
סימנים של לחץ שוב התחילו להופיע על פניו, רעידות קטנות בקצות
הפה ואדמומיות שהתפשטה על מצחו. המלצר הצעיר שבדיוק יצא וניגש
אליו שם לב למראה פניו של האיש הזקן ושאל:
אדוני מרגיש לא טוב?
להביא לך כוס מים?
לא תודה, ענה דוד כשהוא מתעורר מהרהוריו באחת, אני פשוט קצת
מתוח, עוד מעט הכל יעבור.
תרצה להזמין אדוני, שאמליץ לך על משהוא מהמנות המיוחדות?
לא תודה, רק קפה הפוך בלי סוכר ענה דוד ללא מחשבה.
רגע בחורצ'יק קרא אחרי המלצר המתרחק, עם סוכר וגם הרבה קצפת
מתוקה. למה לא חשב לעצמו, היום אני יכול להרשות לעצמי כמה סוכר
שאני רוצה ולעזאזל הרופאים.
הוא חזר לבחון את האפשרויות העומדות בפניו להגיע לשולחן הפינתי
וגם לדאוג שלא ישבו ליד השולחן לידו ישב כרגע. כמובן, הדרך
הפשוטה ביותר היא לבקש משתי הצעירות לעבור לשולחן אחר אמר
לעצמו ומיד פנה לעברן.
סליחה גברתי רכן לעבר אחת הבחורות, סליחה שאני מפריע לכם אבל
יש לי פגישה חשובה מאד שתוכננה להיות ליד השולחן שאתן יושבות
לידו, אני אודה לכן אם תסכימו לעבור שולחן.
בסדר סבא, ענתה אחת מהן כשהיא מסתכלת על פניו שהמתח וחום השמש
התחילו להעלות עליהן זעה. נחליף אתך שולחן בסבבה, מספיק לנו
שולחן של שניים.
אני מצטער אמר דוד אבל אני מבקש להשאיר גם את השולחן הזה פנוי
אודה לכם מאד אם תעברו פנימה.
וולא, תראי אותו קפצה השניה נותנים לו אצבע הוא רוצה את כל
היד, סבא גם אנחנו רוצות קצת שמש, שמש זה לא רק לזקנים זה גם
לחתיכות כמונו, אמרה כשהיא מישרת את גבה שיראה את החזה הצעיר
שלה בתוך המחשוף של חולצת טי קרועה באפנתיות. אם לא טוב לך
אנחנו נשארות.
דוד נהיה מודאג ביותר ולא ידע מה להשיב. הוא שב ונשען לאחור
בכסאו.
המלצר היגיע עם הקפה ושם את הספל בזהירות על השולחן.
עוד משהו אדוני? שאל.
לא תודה מלמל דוד שדעתו כלל לא היתה נתונה לקפה המתוק שחיכה
לו.
חלפו עליו שתים שלוש דקות של בהיה בספל ונקישות עצבניות בכפית
ואז קם בכבדות ונכנס לתוך המבנה, הוא שהה שם כחמש דקות ואז חזר
למקומו כשארשת של הקלת מה על פניו.
בעודו לוגם באיטיות מהקפה הפושר ניגש המלצר הצעיר והתחיל לשוחח
עם הצעירות.
הכל בסדר? שאל,
סבבה ענתה לו אחת,
משו משו, אמרה השניה, אתה מה זה ממי.
תודה, הסמיק המלצר, איך קוראים לך? אני שרינה קפצה וענתה
הראשונה וזאת מלכי, היא אחלה כוסית, צחקקה.
אתם מה זה יפות חבל שאתם יושבות בחוץ, בפנים היינו יכולים לדבר
והייתי מצ'פר אותכם בדברים מיוחדים, טעימות כאילו, החליק המלצר
הצעיר את ידו על שערו המתולתל.
יאללה בואי נעבור פנימה במילא נהיה לי פה חם מדי, אמרה מלכי
וקמה.
תכנסו תכנסו אני מביא לכם את כל הדברים פנימה.
יש לך מזל סבא, חייכה שרינה לדוד בלשון מלאה מתכת כשחלפה על
ידו, שתי השולחנות פנויים בשבילך.
תודה לך, ענה בשביעות רצון.
עם הבלען בפתח בית הקפה פנה דוד למלצר שאסף את צלחות האוכל של
הבחורות למגש גדול.
עבודה יפה בחורצ'יק, קבל את תודתי המלאה, הוסיף תוך שהוא דוחף
שטר של מאה שקל לכיסו של הבחור.
בשמחה, תבוא כל יום, חייך המלצר ונכנס אף הוא לבנין.
לרגע, היה נדמה לו שמשהו בתווי החיוך של הבחור הזר מאד מוכרים
וגרמו לו לחוש דקירה בחזה.
הוא העביר בשקט את ספל הקפה לשולחן הפנוי ועל גבי חתיכת ניר
רשם "שמור" והניח אותה על השולחן שליד הקיר מאחוריו.
נראה היה שהבעיות הסתימו והפגישה תצא לפועל כמתוכנן.
כשהוא הרבה יותר רגוע הרגיש כמה חם לו ובתנועות איטיות הוריד
את הז'קט ותלה אותו על הכסא שלידו. מתוך הכיס שלף עיתון יומי
שהיה מקופל ודחוס ופרס אותו בזהירות על השולחן שלפניו. הכותרת
המשנית של הדף הראשון סיפרה על עוד חיל שנהרג בקרב עם המחבלים
בשטחים.
תרצה עוד משהו אדוני? הפריע לו בפתאומיות המלצר הצעיר.
תביא בבקשה שוב את אותו הדבר וגם עוגת קצפת הכי עבה שיש. כבר
מזמן לא נהנה כל כך מכל המתוק הזה.
מסכנים, חשב לעצמו למראה תמונת ההורים השכולים שנלוותה לכתבה.
הם לא יודעים כמה קצר הוא הזכרון. בשנה הראשונה עוד באים חברים
ומשפחה לארועי הזיכרון ולפעמים מתקשרים בחגים. בשנה השניה באים
רק החברים הכי טובים וכמה נציגים מהמשפחה הקרובה ובמשך השנים
מתפוגגים להם כולם ונעלמים. כותרת טובה בעיתון ביום השנה בטוח
היתה מזכירה לכולם, חשב. הוא הציץ בשעונו והתחיל לאכול מהעוגה
שהמלצר הניח בשקט לידו.
עוד לא הספיק לגמור אפילו רבע עוגה ונשמע מהצומת קול צריחת
בלמים מלווה ברעש של פלסטיק מתחכך ונשבר על האספלט. דוד ניתר
מכסאו בזריזות מפתיעה כשהבעה של דאגה עמוקה חוזרת לפניו. הציץ
בשעונו ונראה לגמרי אובד עצות.
המלצר שרץ לצומת לראות אם אפשר לעזור חזר אחרי כדקה או שתיים.
הכל בסדר, קרא לעבר האנשים בקפה.
האופנוע רק התחלק, לא נפגע אף אחד.
ראית את הרוכב אתה בטוח שהוא יכול להמשיך לנסוע? שאל דוד.
האופנוע הרוס אבל הבחורה בסדר, פינו אותה, זה רק שריטות, הרגיע
המלצר ונכנס לבנין.
דוד בלע את רוקו והתישב במקומו. במהירות עלעל בדפי העיתון עד
שמצא את הדף שחיפש וקיפל אותו כך שיהיה פתוח לפניו על השולחן.

אופנוע נעצר ליד שפת המדרכה בדיוק מעברו השני של העציץ שליד
שולחנו של דוד. הרוכב לבש ג'ינס ומעיל עור שחור שכיסה את
הצוואר עד לתחילת הקסדה שהיתה שגם היא שחורה עם משקף כהה.
דוד נעץ מבט ישירות במשקף האטום מנסה לראות את העיניים מעבר
לפלסטיק. הרוכב שלף בזריזות אקדח עם משתיק קול וירה ללא היסוס
שתי יריות.
כשראשו של דוד נחבט בשולחן היה האופנוע כבר במחצית הצומת ותוך
שניות נעלם בתנועה הסואנת.
היד שעדיין אחזה בכפית עם חתיכת עוגה מתוקה נחה על גבי העיתון
הפרוס כאילו מצביעה על מודעת אבל קטנה.
חלף עשור לנפילתו של בננו יחידנו
רב סרן עודד בר-קון ז"ל
נפגשים היום בבית הקברות
הוריו אוהביו:
עליזה בר-קון ז"ל
דוד בר-קון ז"ל.