זה כנראה הכיף שלך תל אביב.
לגרום לי לחזור אלייך כל פעם מחדש ולשנוא אותך יותר.          
 
כמה שאת אוהבת להרים אותי עד השמיים ולזרוק אותי בחזרה למציאות
שלי כל כך רחוק מהבית.                          
את הניו יורק  שלי, תל אביב.            
ואני? אני הכוכבת שלך על המדרכה. תדרכי עליי, תצרחי עליי,
תצרחי איתי, תנשמי אותי פנימה לאחד הברים באלנבי.
לזירות פשע של תשוקה, שיכרון ודעה קדומה.
כל פעם אני מבטיחה לעצמי לא להתעוור שוב מאיך שאת מגדלת את
צורות החיים על הכוכב שלך, וכל פעם את מוכיחה לי שלא הייתי
צריכה לחצות את האטמוספירה שלי.
זה לא שהן לא מוכרות לי, אנחנו פשוט כנראה לא דוברים את אותה
השפה.
תפסיקי לתת לי סיבות להישאר, תפסיקי לתת לי סיבות להיזכר
ובמיוחד אל תשאלי אותי יותר.
אל תשאלי אותי יותר איך הפכתי עיר שלמה לחלק ממחזור הדם שלי.
ולא אין לי מושג למה אני חוזרת אלייך, אחרי שאת בועטת אותי כל
פעם החוצה מחדש ללא המסיכה, לחלל, לאחר שחשפת אותי לקרינה
מייננת.
זה כנראה הכיף שלך תל אביב,
נשימתי הראשונה בכאב, אחרי שגרמת לי להתמכר לטיפה המרה של שמן
המנועים בפס היצור שלך.