מיכאלה ובעלה תלשו לעצמם את האור מן העיניים. בתם בת התשע ובנם
בן השתיים-עשרה גדלים ברומניה, תחת השגחת סבתם. רעבים לאוכל
רומני צנוע, למשחק תופסת רומני, לאלוהֵי הילדים הרומניים. כך
גזרה מיכאלה, בשיער אסוף וחריצות אין קץ, מתוך בחירה חופשית או
טיפשות, לרעוב לחום גוזליה ולא ללחם. אינני מבין. איני חכם או
רעב מספיק.
מדי בוקר מקפלת מגבות ומסדרת חדרים ומטפחת עציצים ומחייכת.
מקבלת אורחים בסבר פנים שאינו מבייש את פוֹלֵגַנְדְרוֹס - האי
הלוחש רומנטיקה מושלמת, אשר נדמה כי החיזור טבוע בו ועליךָ
מוטל פשוט לצעוד. ושוב, בוגרת מבְּנה, כאִמי, בתשע-עשרה שנים
בלבד, מנקה אבק בהחלטיות ובטיפשות ובאמונה כי יום יבוא והאֵלים
הפזורים סביב מיטתה בחדר החשוך והדחוס, יעמדו במילתם. לוּ רק
יָדעו אורחייך הנאים כי תחת מצעיהם מסתתרת סדום...
חודש בחודשו שולחת כסף לאִמה ובובות לילדיהם, מצרפת אהבה קטנה
בכתב גדול, כי כמה אהבה כבר יכול להכיל עץ זקוף שהפך לפיסת
נייר.
מיכאלה דוברת יוונית שוטפת ובאוקטובר הקרוב יבקרו ברומניה. בכל
זאת, פֶּטרוֹס אינו מחזר אחריה. לא בפרחים, לא בחידות או
בקטורת כפי שנהג אז. הרעב שיתק בו את מנגנון החיזור, העיוורון
הותירו כניצול שואה. זריחה ושקיעה הפכו אצלו כמעט אחת.
מיכאלה יפה כשמש. אין מילים שיעזו לתאר את יופיה אילו רק שכן
דרך קבע סמוך לילדיה.

מתוך: "אלבום הסיפורים הקצרים של הוצאת סער"