אני צועד לי ברחוב, קולות ערב ראשוניים מתחילים להופיע מתוך
הברים המתמלאים לאיטם. צחוק נשי רחוק ומתגלגל נשמע, ומזכיר לי
את חווית ההתגלגלות על הר מדושא בסופ"שים אצל סבא וסבתא.
שבועות הייתי מחכה רק לחוויה הזאת, ההתגלגלות הפראית וחסרת
השליטה למטה, כשגופי הקטן מושך ותולש שאריות דשא ואדמה. ההגעה
לתחתית הייתה מלווה בעיקר בהסדרה רגעית של הנשימה וריצה מעלה
אל ההתגלגלות הבאה. אני צריך להתמלא בקולות האלה לפני שאני
חוזר, למלא מצברים לפני שאני מגיע הביתה. אני בעצם גמל, אני
חושב לעצמי ומרגיש את שרירי הפה נמתחים לחיוך קטן ולא רצוני.
לפחות הוצאתי חיוך היום, אני חושב ומרגיש את סמיכת העצבות
עוטפת אותי שוב. הקור, 4 כוסות הקפה ששתיתי ב3 השעות האחרונות
התחברו לאיטיות המעלית ושלושת אלו יחדיו יצרו את הסבל הנורא
שהרגשתי במרכז הגוף. איזה סבל מייסר. חדר המדרגות הפתוח קורץ
לי מזווית העין, נראה כל כך מושך עם האור התמידי והמדרגות
המשוישות הקטנות. פלרטוט קל נקטע על ידי פתיחת הדלתות הכבדות.
אני נדחס למעלית לפני שהיא נפתחת לחלוטין ולוחץ בפראות כועסת
על הכפתור, "תסגרי כבר" נשמע מבעד לשיניים סגורות. המפתח של
הדירה מחכה לי ביד בתנועת חדירה מהירה, את החור הזה אני לא
אפספס. אני לא מסיים להוריד את המכנסים עד למטה וכבר הזרם
מתחיל לצאת כמעט ללא שליטה. יד שמאל נשענת בכבדות על הקיר
מולי, שומרת על שיווי המשקל. אני מוציא ציוץ ייסור-סיפוק מהפה,
קצת מקווה שהיא תשמע. אבל צעקות הטלוויזיה שמגיעות מהסלון
כאילו צוחקות איתה על הפתטיות שלי. אני מכפתר את המכנס ומציץ
לסלון. היא יושבת שם ונותנת לצעקות הטלוויזיה למלא את החלל.
בכל כניסה של אחד מאיתנו לחדר, יש תחושה של מחסור באוויר. "
מחניק פה, תפתחי קצת את החלון" אני אומר לה כשאני מסתכל במכוון
לעבר דלת המרפסת, שמאפשר לי חצי מבט בזווית עין עליה בלי
להסתכל עליה ישירות. היא גם לא מסתכלת עלי ואומרת משהו, בספק
לי, ספק לטלוויזיה, ספק לעצמה. "טוב" אני אומר ומחזיק כבר את
הידית של הדלת. " אז אתה לא סוגר את המזגן?" היא צועקת כמלווה
את חריקת הדלת לכדי הרמוניה מכעיסה. אני לוחץ על הכפתור האדום
ומצטער שזה לא כפתור MUTE . אני מצחקק מעט רועש מדי ביחס לכמה
שהמחשבה הצחיקה אותי, נכנס לחדר וסוגר את הדלת. קירות הגבס
הדקים וארון הבגדים הקרטוני מאיקאה שצמוד לו מייצרים אוטם
רעשים חצי קלאץ, מין תחושת רעש קרוב רחוק,  לא מצליח לשמוע מה
אומרים אבל שומע שאומרים חזק. אני נשכב על המיטה ולא מצליח
להרגיש בנוח, אני קם ונעמד מחוץ לחדר בסמוך לדלת, מסתכל על ראש
האיילה המתכתי שעומד מעל הטלוויזיה. "המתווך אמר שיבואו מחר
בערב חבר'ה לראות את הדירה, ביקשתי שיבוא לפני שבע, שלא יפריעו
לך. אז או שתסתדרי את החדר או שלא יודע. פשוט תדעי שאנשים
יכנסו לך לחדר מחר" אני מוציא את המילים האלה סוף סוף מהפה.
"האמת שחשבתי לחזור להורים לקצת" היא אומרת ואני מרגיש משום מה
ששנינו מסתכלים על אותה נקודה בקצה הקרן של האייל, כאילו נפגשו
לנו העיניים עם גורם שלישי אובייקטיבי. "אחלה" אני זורק ונכנס
שוב לחדר. הגוף נופל על המיטה בכבדות וחוסר חשק, העצלות שלי
גרמה לי ליפול שלושים ס"מ רחוק מהכרית, מה שחייב אותי למשוך את
היד בכבדות לעבר הכרית הלא-מספיק-קרובה. גרירת גלגלים נשמעת
מבעד לאוטם-הרעשים-חצי-קלאץ, מה גם שהטלוויזיה נסגרה. האישונים
שלי זזים מצד לצד ומצטרפים לתנועות הסיבוביות שהפה שהצטמק שלי
עושה. אני מחפש נקודה על התקרה לבהות בה ולהשתיק קצת את הראש,
אבל שתיקה חיצונית רק מעוררת את הרעש הפנימי, ובהייה בתקרה או
בכל משטח חלק ולבן רק מבליטה אצל האמן את הצבעים הדמיוניים
היכולים להופיע עליו.  אני מסתכל שוב על הכתמים המשונים מסביב
למנורת התקרה שהשאירו הסטלנים הקודמים שהיו בדירה. למה סטלנים
לא יכולים לעשות שום דבר בלי להשאיר מלוכלך אחריהם? הבהייה
בכתמים רק מדגישה לי כמה אני סחי. תכלס נייס גאי זה פסאדר.
בסופו של דבר. זה הכל עניין של מינונים בסוף, והחנות היא
קרובה, ממש בסוף הרחוב, עוברות להן המחשבות כמו שירשור לוגי
בקבוצת הדיבייט, לפחות קיבלתי את יכולות השכנוע העצמי לקניית
סמים זולים אחרי כמה חודשים שם. היא עוד התלוננה על המיקום,
הנה יתרון מסריח אחד בלגור על אלנבי.  3 מזוודות גדולות
וסגורות מייצרות לי תור בדרך לכיור, אני מוצא את עצמי מתנצל
(באנגלית משום מה) בפני מזוודה שאני דוחף אותה. "טוב יצאתי"
אני צועק לאחורי כשהמפתח ביד אחת והמפתח השני כבר מסובב את
מנעול הבית. היא באמת עוזבת, אני חושב בזמן שהעלייה של הרחוב
נראית ארוכה נורא. גם בחוץ מרגיש שאין אוויר, האביך עוד מחניק
את החלל ומחכה כמוני שיבוא הגשם וישטוף את הכל. לפחות עוד מעט
אעשן וקצת, ואני מקווה שעם העשן תבוא המוזה, כמו שהיא באה מדי
פעם, נוחתת ברכות על הכתף ולוחשת לאוזן סודות מעוררים. הערס
משחק בנייד שאני מתקרב אליו ולא מרים את הראש בכלל. "מהתצריך?"
הוא משליך אלי, "בולדוג ישך?" אני אומר ומשחק קצת עם הראש
בתקווה לקבל יחס כלשהו. "עוד 20 דק. אין עכשיו. אין כלום" "אז
לחזור עוד 20 דקות? יהיה משהו" אני מנסה להבין, "עוד 20 דקות!"
נשמע חזק ומאיים יותר ואני מבין שאני צריך להתרחק. אורות
הצ'אקאלאקה של הניידת מלווים אותי את הפינה, ונשארים לסנוור
אותי עוד כמה שניות עד שהניידת ממשיכה לה בדרך לשום עשייה.
איזה נחמד זה בטח לשבת בניידת, לבהות באלנבי המלוכלך ולחזור
הביתה עם משכורת מהמדינה. עצם המחשבה רק מדגיש לי שוב כמה אני
סחי. טוב אז נשאר לי להמתין עוד 17 ו40 שניות. אני מעביר עם
האצבע את תמונת המסך שעל הנייד, מחפש בחוסר תקווה אפליקציה
מעניינת שאני יודע שאין ולא תהיה לי. אני חוזר למסך הראשי,
השעון מוצג בגדול ומעט מסנוור אותי מתוך האפלה של אלנבי בה אני
יושב. עוד 12 ו21 שניות, 20, 19, 18, אני מרגיש פתאטי לספור את
השניות. היא באמת עוזבת, אני מנסה למלא את הראש במשהו במקום
בספירת שניות וזה הדבר הראשון שעלה. שרירי הפה מתכווצים, בא לי
לדחוף לימון שייתן סיבה לתחושת החמיצות שממלאת לי את הפה. אני
מסובב את הראש כדי לראות את הים, אבל מפה אפשר לראות בעיקר
חשכה גדולה והרבה רעש. צווחות הערסים מהקיוסק הסמוך חוסמות את
רעש הגלים, אבל מספקות לי עניין חדש להעביר את הזמן. אני צועד
אל עבר הפינה המבחילה שישב הערס והיא נראית לי מעט חשוכה יותר.
החמיצות של קודם מתחלפת בכעס נורא כשאני מבין שהערס הטיפש סיים
את משמרותו והלך הביתה, סתם תקע אותי לשבת לחכות. איזו תחושה
מגעילה זו להרגיש ג'אנקי כשאתה סחי. אני חוזר כועס הביתה,
מסתכל על הבורות בכביש שנראים עמוקים וגדולים יותר, מאיימים
יותר. כחכוח מלא ליחה נשמע מזווית הרגל שלי, רואה נרקומן משתעל
בכבדות. למה רק נרקומנים ועשירים משיגים סמים בעיר הזאת? אני
מסתכל עליו בכעס, מוציא "איכס" מופגן וממשיך לצעוד הביתה.
הסלון התמלא שקיות איקאה מלאות בגדים בזמן המסע הקצר שלי. אני
מוציא יין אדום מהארון ויוצא איתו ועם קופסת סיגריות למרפסת
הקטנה. אני קצת מקווה שאני ארעד מעט מהקור, הרבה זמן לא רעדתי
מקור.