רוב הזמן את צוחקת.

בעיקר בין ראשון לחמישי. בין השעות 9:30 ל2:30.
לפעמים אפילו עד 3:00, תלוי כמה שתית, או כמה האישונים שלך
מורחבים.
רוב הזמן את שותקת, או זורקת מילים קלילות, שרוקדות טוב באוזן,
של מי ששם בשביל לשמוע.
רוב הזמן את מסתכלת עליהם, והם נראים חכמים ומעניינים, רוב
הזמן את נותנת שיגעו בך אחרים.
רוב הזמן הזמן יש לך הרבה מה לתת, והם ידעו כבר מה לקחת.
רוב הזמן את מתרגשת, ואם לא, אז את מתקרבת, שולחת יד מבקשת.
רוב הזמן את גומרת, ומיד אחר כך ממהרת.

אבל לפעמים בין 2:30 ל9:30, את נזכרת.
ואת כבר לא צוחקת.

והמילים שלך כבר לא רוקדות, הן כבדות ומכבידות לך על הלשון, אז
את פורקת אותן על דף.
והמבט שלך כבר לא מחפש את אלה שנראו לך חכמים ומעניינים, כעת
הם מתרוקנים מתוכן ביחד עם הדמעות.
לפעמים בין 2:30 ל9:30 את לא נרדמת.

אבל רוב הזמן את צוחקת.