הימים חולפים,
בלבי משאלה, ואני ממתינה.
סופרת את הימים הנותרים, אני מחכה לתאריך היעד, בו אדע אם אזכה
בתחרות המיוחלת ויבחרו בי לנסוע לחופשה בתאילנד,
להיות בחופשה.
מה הסיכוי שדווקא בי יבחרו,
הרי משתתפים עשרות אלפי אנשים.
אני יודעת שמגיע לי, אבל כולם חושבים שמגיע להם.
בהעדר התחרות, אמשיך בשגרת חיי עבודה, עבודה וקימה טרם זריחה.
חופשה, נשמע דבר כל כך רחוק עבורי. הלוואי, הלוואי, אני מתפללת
כל ערב.
מעולם לא הייתי בתאילנד, ומעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לימי
גיבוש רצופים עם משפחתי הקרובה. גיבוש שאנו כה זקוקים לו בימים
אלו. אף אחד לא יודע שנרשמתי לתחרות, במכוון בחרתי לא לספר
להם, על מנת שלא אפתח פה לשטן.
הימים עברו,
פורסם שם הזוכה.
אני משפשפת את עיניי, מרגישה דפיקות לב, זה לא ייתכן.
אני קוראת ולא מאמינה למראה עיני.
זכיתי, זכיתי עם משפחתי בתחרות.
אני רצה ברחבי הבית, צוהלת וצועקת בקול "אני טסה לתאילנד, אני
טסה לתאילנד, דינה בן ואדם טסים איתי".
הורי מביטים בי כלא מאמינים. "מה, איך ייתכן? זכית בלוטו ולא
סיפרת לנו?"
ואני בקול נרגש, מספרת להם ששפר לי מזלי, ושזכיתי בתחרות.
דמעות זלגו מעיניי, דמעות של אושר.
קולו של צלצול הפלאפון, מעיר אותי משנתי.
קמתי עם פנים חמוצות, עם תחושה של עצבות.
היום יתפרסם שם הזוכה, אני ממשיכה להתפלל שיבחרו בי.