אני נוסע בנתיב הימני.
רגוע, לאט, נותן לאנשים לעקוף אותי.
מקפיד לעצור במעבר החצייה
, גם לאנשים שבמרחק משפת הכביש,
שבכל יום אחר הייתי ממשיך לנסוע
וזה לא היה מפריע לי או להם.
תמיד עניין אותי מי הם אותם נהגים
שנוסעים 15 קמ"ש מתחת למהירות המותרת.
חוויה מוזרה - לא לדאוג שיש לך את המיקום הכי טוב ברמזור,
לא לסמן באורות לאידיוט שהעז לנסוע לאט בנתיב השמאלי ודפק את
כולם.

המשפט שלי מתחיל היום, לא קיבלו את העתירות לבטל מחוסר עניין
לציבור.
לא ישנתי בלילה , הבוקר החלטתי להתקלח
לאכול ארוחת בוקר קטנה ובריאה
וללבוש את החליפה הכי טובה שלי.
כשהסתכלתי בארון ידעתי איזו חליפה אני רוצה דווקא ביום הזה.
את הפיז'מה שלי - עם הציורים של המשאיות והתמרורים.
ידעתי שזה יהיה מוזר, שזה אולי יעשה רושם רע ויחמיר את מצבי,
אבל מה לעשות - זאת  ה-חליפה שלי.

נכנסתי פנימה , חמש דקות לפני הזמן.
פעם ראשונה בחיים שדייקתי.
כל אחד במקומו , כולם עומדים לכבוד כניסת השופט להיכל.
קצת התרגשתי - הזכיר לי סצנות מהמון סרטים שאהבתי , ועכשיו אני
ממש יכול לחוות את זה.
כל העניין לקח פחות משעה , דנו בכל הסוגיות, תיחקרו עדים,
התווכחו על ראיות.
הדהים אותי כמה אני לא חלק מזה.
לא אשקר -גם לא כל כך הבנתי את הז'רגון המשפטי.
יכלתי לישון , או להגיע בסוף , הנוכחות שלי שם לא שינתה דבר
-מלבד כמובן כמה מבטים זעופים על הלבוש שלי.

העו"ד לחש לי להזדקף
הוא אמר שזה נראה טוב ויש סיכוי שהעונש יהיה מופחת.
רגע ,רגע ,  מה זאת אומרת עונש?!
חשבתי שהאישום יבוטל, נבהלתי .
השופט התחיל לדבר , לא ידעתי מה לעשות, איך הכל הדרדר כל כך
מהר .
המחשבות התחילו לרוץ לי בראש, ניסיתי לחשב כל דרך אפשרית ,
ידעתי שמהרגע שהשופט יסיים את דבריו זה נגמר.
ברגע של בלבול התחננתי " אבא אני מצטער, לא התכוונתי "
ואז הבנתי איזה טעות עשיתי.
כולם הסתכלו עלי, השופט היה מופתע , הוא קרא לי לגשת אליו.
אני קם ומתחיל ללכת ,לחשושים מכל עבר, כבר קרה שקראתי לאמא שלי
"אחי" , אבל עכשיו , ברגע הזה. קיללתי את עצמי בלב, כבר לא
הייתי בטוח אם אולי אמרתי את זה בקול.
הלכתי לאט, אבל לא כמו בבוקר באוטו, רעדתי, לא הצלחתי לחשוב.
כמה צעדים לפני שהגעתי אליו התחלתי לדבר , לספר לו שזאת הייתה
טעות, המבט שלו היה חם, נעים , הבנתי שעכשיו זאת ההזדמנות שלי
לסדר את העניין הזה שיצא מכל פרופורציה.
הוא נעמד מעליי ונשען אליי כדי לשמוע טוב , הוא הניף את היד
וסטר לי בפרצוף.
עפתי על הרצפה , אני לא יודע למה נפלתי,למה לא זזתי מהיד שלו,
המכה לא הייתה כל כך חזקה, פשוט פחדתי,לא הייתי יציב על
הרגליים .
הוא מסיים את דבריו - בעודי שרוע על הרצפה, מוסיף לי אישום על
בזיון בית המשפט  ודן אותי למאסר של כמה חודשים.
לא רציתי לקום מהרצפה , אבל גם לא רציתי שהשומרים יתאמצו להרים
אותי בכח.
הם לא עושים את זה בזדון, יש להם משפחות וזאת העבודה שלהם.
לא התנגדתי, קמתי וקיבלתי עליי את העונש.

היום אני כבר בוגר ,זה מאחוריי ואני יודע שזה שטויות, לא הייתי
צריך לקחת את זה קשה מדי,אני גם מבין את השופט , הוא איש חוק
שדואג לשמור על כולנו.
התפתחתי והסקתי מסקנות ,בעיקר בגלל השיעורים במוסד עם העובדת
הסוציאלית ,ולמדתי - אף פעם, אבל אף פעם , אל תשאיר את הדלת של
הבית פתוחה כשאתה יורד לקנות ארטיק במכולת , גם אם זה רק לכמה
דקות.