זה קצת מפתיע , אבל גם לי
יש חלק קשה
קר
לא מתפשר
לא סולח
לא מאמין יותר.
צריך לחצוב במציאות שלי באופן מעמיק ופוצע
כדי להביא אותי לנקודה הזאת.
לא כל אכזבה מביאה אותי לחסימה.
למען האמת, כמעט שום פגיעה לא מביאה אותי לשם.
אבל הזלזול.
הזלזול המפוחד הזה.
מפחיד לעמוד מול מישהו שמוכן להיפגע ולספוג ועדיין נשאר,
אני מבינה
אך פחות ברור לי
מאיפה האומץ לבטל אדם במחי יד?
מאיפה האמונה השגויה
שההיררכיה הארגונית משקפת את
גודל האדם
את איכותו
את סיכויי חייו?
משמרים את עצמם ברוק של עובדים לקקנים
שיתייבשו בבוא היום
ועם קצת תקווה
גם יתביישו. |
