אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ. בטלוויזיה זה נראה רחוק, באנגלית
והרבה צבעים. בחוץ לארץ יש הרבה עצים בכל מיני צבעים, הרים עם
פסגות מושלגות, בתים יפים ואוויר צלול, ממש חלום.

שלוש פעמים ביום אני יוצא לשוטט ברחוב הצר שלנו, מוקדם בבוקר,
אחר הצהריים ובערב. פתאום שמתי לב שבניגוד לחוץ לארץ עומדים
ברחוב שלנו רק כמה עצים בודדים, הבניינים מתפוררים וכביש שחור
כזפת נמתח לאורכו. עשן המכוניות עולה מעלה ונכנס דרך חלונות
הבתים, שאון האוטובוסים מחריש בכל. לפחות יש כמה עצים, יש לי
איפה לעשות פיפי.

בניגוד לאפרוריות הרחוב, הבית שלנו חם ונעים. אבא רחב הכתפיים
יוצא כל בוקר לעבודה, אימא זהובת השיער יוצאת קצת אחריו
לעיסוקיה ואיתה יוצאת לבית הספר הילדה שנשרו לה שיני החלב, אבל
ממש עוד מעט יצמחו לה שיניים של גדולים, האמת שזה נראה קצת
מצחיק.

אחר הצהריים אחד, השמש כבר ירדה ונגעה בקצה הרחוב כמו פנס
גדול, טיילתי עם הילדה שממש עוד מעט יצמחו לה שיניים של
גדולים. ממולנו הגיעה ילדה אחרת, מתולתלת וקופצנית.
- "את יודעת, אבא רחב הכתפיים אמר שבשבוע הבא אנחנו נוסעים
לחוץ לארץ"
- "באמת, איזה יופי" קפצה המתולתלת
- "כן, כולנו נוסעים".
חוץ לארץ, אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ.

                                                     

כל הלילה לא ישנתי, אף פעם הבוקר לא היה רחוק כל כך. אבא רחב
הכתפיים יצא לעבודה, אימא והילדה יצאו כמה רגעים אחריו. אני
מביט ימינה, מביט שמאלה, זהו, אני לבד. זינקתי למעמד העיתונים
שהיה מונח ליד הספה ופתחתי את החוברת של משרד הנסיעות - ממש
כמו בסיפורים, חוץ לארץ באנגלית וצבעים.
המישורים רחבי הידיים מכוסים בשמיכה ירוקה - איך אני יכול
להשתולל ולרוץ שם ללא הפסקה, הלוך וחזור, חזור והלוך, והירוק
לא נגמר. שמש בהירה, אוויר צלול, אנשים יחייכו אליי כל היום.
אחר כך אני יכול ללכת לרחוץ בנחל, להתענג על מים שישפוך עליי
המפל הקטן. לעבור על הגשרים, לשוטט בסמטאות של הכפרים
הציוריים, לרחרח את חוץ לארץ.

                                                     

כולם היו עסוקים, הבית הוצף המולה. "מישהו ראה את החולצה
הסגולה שלי" שאלה הילדה, אבא רחב הכתפיים הכריז "אני מוציא את
המזוודות מהבוידעם", אימא זהובת השיער בדקה שוב ושוב שלא שכחה
אף בגד או כלי רחצה, כולם בדקו שהדרכונים עדיין בתוקף. מחר
בבוקר נוסעים לחוץ לארץ.
לאחר שסיימה את מלאכת האריזה, אימא זהובת השיער ישבה באנחת
הקלה ליד שולחן האוכל העשוי מעץ מהגוני, כוס קפה עם חלב היה
מונח לפניה וממנו לקחה מידי פעם לגימות קטנות ועברה שוב על
מסלול הטיול. אבא רחב הכתפיים בדק אם המצלמה עובדת, אם יש
מספיק כסף של חוץ לארץ וחיזק לי את הקולר. ישבתי קרוב לדלת,
אשאר כאן כל הלילה. הילדה שנשרו לה שיני החלב התיישבה לידי
וליטפה לי את הגב למרות שהיא הייתה נראית לי קצת עצובה, איך
אפשר להיות עצובה אם מחר נוסעים לחוץ לארץ.

הבוקר הגיע, כולם עם המזוודות בידיים ואני מדלג במדרגות ורץ עד
לרכב, מתנשף. אבא רחב הכתפיים העמיס את המזוודות ואני והילדה
התיישבנו מאחורה. כולם בשקט, מוזר.
מרחוק אני רואה את שדה התעופה, אני מזדקף לעבר החלון ורואה
מטוסים מבריקים ממריאים בקולות רעד רמים, כאילו אומרים לי
"אנחנו טסים לחוץ לארץ".

אבא רחב הכתפיים עצר בזהירות את הרכב בצד הכביש, היי, עוד לא
הגענו לשדה התעופה. הוא הביט קדימה, ראשו לא נע, כאילו לא רצה
שמבטו יצטלב במקרה עם מבטו של אחר. עיניו הצטמצמו לכדי שני
סדקים דקים וארוכים כעיני הכפריים בסין הרחוקה, נושם מלא חזה
ונושף בייאוש. אימא זהובת השיער משפילה מבט ומשחקת בחוסר נוחות
בכפתור חולצתה. הילדה מרימה כתפיה, רוטנת ברגליה ונושכת שפתיה
כאות מחאה. אבא רחב הכתפיים פותח את הדלת ומניח אותי על כר דשא
לח שמצא לא רחוק, שיהיה לי נוח.
- "אבא, אני רוצה לומר שלום אחרון לכלבלבון"
- "הישארי ברכב, זה מסוכן".