[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







וולט גלאס
/
בתולות ים

בין שדות ירוקים ושמיים כחולים מצאתי אותך.
יושבת, שפופה, גבך שריטות שריטות. שיערך הזהוב קצוץ, שכוב
כערימת חציר יבש לצדך. שפתייך העדינות בהירות, מתקלפות,
שאריותיהן על הרצפה. עינייך לא רואות. אני מבקש אותן אך הן
כבויות. מנסה נואשות להזכיר להן אותי. אותי אותי. את זוכרת אני
שואל את עינייך.

הן מסתכלות בי, מביעות, כועסות.

איפה היית הן שואלות.

שם.

איפה בדיוק הן חוזרות.

שם.

מעבר לגבעות ועצי הפיקוס ופירותיהם האדמוניים וכל האירוסים
הנבולים. יש שם שביל חצץ, אבניו מקפצות, מרביצות, ובתולות ים
בוכות. האגדה מספרת שמדמעותיהן זורמים הנהרות. שם שתיתי מי
דמעות בתולות מתוקים חמצמצים. קצת אחריהן עץ האלון הבודד.
שורשיו עמוקים, גזעו איתן, ענפיו מרחיקים ובלוטיו רבים מספור.
מתנשא מעלה מעלה. כבר יותר ממאה שנים שאיש לא שכב תחתיו, לא
נגע בגזעו, לא ליטף את ענפיו, לא השקה את שורשיו. אילו היה
יכול, כך לחש לי באוזני כשנשכבתי תחתיו, היה שם קץ לכל
הייסורים האלה. אבל הוא רק עץ, וגורלו לא נתון בידיו.

ושם, מאחורי העץ ומתחת לסלעים האיתנים, שם ראיתי את אלוהים.
(נשימתי נעתקה).

היא ישבה שם על שרפרף קטנטן מעץ, מתקלף, קשישה כושית וגמלונית,
שיערה קצוץ, אוזניה מעוטרות בשני עגילי חישוק גדולים וזהובים,
עיניה חסרות צבע, מבטה אדיש ועורה מסנוור, כשמש הקופחת ביום
אוגוסט בעמק המוות בקליפורניה, המקום הכי חם בארצות הברית. מאז
שהייתי ילדון אמי הייתה מאיימת עלי שאם  אמשיך להתלונן שקר לי
היא תיקח אותי לשם ומיד השתתקתי ולו רק בגלל השם המאיים, שקיבל
המקום מהאגדות הרבות על רוחותיהם של מחפשי זהב ומהגרים אלמונים
שהלכו לאיבוד, בין הגבעות והדיונות הרבות, שעודן מסתובבות
בשממה העצומה ומשרות פחד על כל הילדונים הרגישים לקור בעולם.
עורה היה כה מסנוור, שהיה נדמה לי כי נשרפו כל שיערות גופי
ממבטי אליו. היא הסתכלה בי, כאילו היינו אדם ואדם והושיטה לי
סוודר אדמדם עם פרחונים סגלגלים מעטרים אותו. סרגתי בעצמי,
אמרה, ולשנייה יכולתי להישבע שראיתי שבריר חיוך על פניה, נעלם
כמות שבא.

מצאת אותי, היא אמרה, קולה ערמומי, לא הנידה עפעף, כאילו כל
יום אני מוצא את אלוהים.

מצאתי אותך, אמרתי אני, עיניי לרצפה.

היא ציוותה עלי לחפש אותך. אמרתי לה שהלכת ממני מזמן. הרי
קברתי אותך שם בגינה, כמו שביקשת, מסביבך ורדים אדומים שחרחרים
ונרקיסים ורדרדים ששתלתי בשתי ידי, למורת רוחי, כי ידעת כמה
אני שונא אדמה. הרי גם במותך ציווית עלי להעניש אותי. וציפורים
מכל הסוגים, קלורוזרואים, ארכאופטריקסים ועוד מינים רבים, כמו
שביקשת, שייבאתי במשלוח מיוחד מגן החיות הזואולוגי באוסטרליה
(וקרמתי לשם כך קשרים עם המאפייה הניוזילאנדית והוצאתי על כך
את כל חסכונותיי) ושכמעט וגרם לי לבלות את שארית חיי תחת סורג
ובריח. (אבל היי, העיקר שתנוחי על משכבך בשלום ובשלווה, כמו
שאת רגילה).

אלוהים צחקה לי בפנים. סיפור יפה, היא אמרה.
אני כתבתי, הוסיפה.

תלך, היא אמרה.
היא מחכה לך שם, בין שדות ירוקים ושמיים כחולים.
והתחלתי מחפש אותך, והעץ הבודד כבר לא היה שם. גזעו היה מנוסר
ועליו מפוזרים למרחקים. ורחצתי את גופי במי דמעות בתולות
מתוקים כי ידעתי כמה את שונאת שאני מסריח מזיעה. והמים מילאו
את פצעי וחטטי ושטפו וחיממו וקיררו את עורי. והוא היה רך כעור
של תינוק.
והלכתי ימים ולילות חודשים ושנים עד שמצאתי אותך.
והרי אני פה. כמו שציוותה אלוהים.
בין שדות ירוקים ושמיים כחולים (שדות נבולים ושמיים
קודרים/שחורים) מצאתי אותך.

שפופה, בוכייה, שריטות שריטות מעטרות את גבך, דם קר זולג
מצווארך, צובע את העשבים הנבולים באדום חזק ואוהב.
והסתכלת בי וחייכת אלי ברחמים (המזורגגים שלך).
ואמרת שאת לא ועינייך נעצמו.
וילד קטן עם חולצה ירוקה וחאקי אדום ורובה צעצוע בידו הופיע
מבין העשבים. והוא חייך חיוך ממזרי ועמד מעלייך ושתק.
ביקשתי שיציג עצמו והוא כיוון הרובה אל מצחך ולחץ על ההדק שלוש
פעמים וצעק "פיו פיו פיוווו" ואמר אני מלאך המוות והושיט לך את
ידו הרזה, מלאה שריטות שריטות מדממות כגבך. ואת הושטת לו את
ידך שלך וקמת, עינייך עודנן עצומות. מילות פרידה, שאל אותי
המלאך.
אבל מעולם לא ידעתי להיפרד ולא מצאתי מילים וגם ככה כבר נפרדנו
כבר מזמן. ואת אמרת לו שאני טיפש (ואימפוטנט) ומשעמם ושלא
ייצפה להצהרות אהבה הרואיות ושייקח אותה כבר לעזאזל. והוא חיבק
אותך חיבוק אוהב כי ראה שאני עומד ולא זז. ולחש באוזנך מילות
אהבה וזימה ותיאר כאילו חלש אבל בעצם חזק כדי שאשמע גם אני
בתיאור מדוקדק איך ישכיבך על ענן ואת תראי את המוות בעיניו,
ותאהבי את זה. ודהרתם אל העננים רכובים על סוס לבן, כמו הנסיך
שדיברת עליו בחלומותייך שיבוא ויגאל אותך מהמציאות הבינונית
שנקלעת אליה איתי.
אוי, רחמים.
ונשכבתי על העשבים הנבולים והתפשטתי ותלשתי עשבים ועטפתי את
גופי.
והצתתי גפרור (ועוד גפרור) ושרפתי העשבים ואיתם נשרפנו גם
אנחנו.
ואלוהים ציוותה מבול והתקבצו כל בתולות הים וישבו על עננים
לבנים ובכו דמעות בתולות ים מתוקות וכיבו אותנו והיינו לאפר.
ואלוהים שלחה מלאכים שאספו את עפרנו ונקברנו תחת העץ הבודד.
וכעבור מאה שנים הוא גדל ונהיה לאילן ונהינו אנחנו לסלעים.
ואלוהים ישבה תחתינו וסרגה סוודרים אדמדמים עם פרחונים סגולים
מקשטים אותם. ובתולות ים זקנות ורכלניות סביבה, מגרדות את גבה
עם ענף מעץ האלון הבודד. (והוא מתמלא שריטות שריטות).
(אילו היה עץ האלון הבודד עוד עומד, ודאי היה מרוצה מהמעמד
אליו הגיעו ענפיו).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני כותב עכשיו
ספר.

ספר.

זהו. סיימתי. מה
אתם חושבים???

שמואל
איציקוביץ'
אחר-כך מתפלא
למה כולם מדרגים
לו "1" על
היצירות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/5/16 21:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וולט גלאס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה