מחר בבוקר הוא מתחתן.
הוא מתכסה בשמיכה ונרדם. הוא חולם שהוא בן ארבעים, נשוי לאישה
ששוכבת לצידו על המיטה, בית בערבה, שלושה או ארבעה ילדים, הוא
עוד לא החליט בעצמו, וכלב. והוא שונא את האישה, והוא שונא את
הילדים והוא שונא את הכלב.
האישה, שיערה מאפיר ופניה מתקמטים, צועקת עליו לאורך כל החלום
מילים חסרות משמעות ותחביר. הילדים, שיערם בהיר ועיניהם
כחולות, שנראו שנלקחו מקטלוג של חברת הלבשה הולנדית, ועיניו
בכלל חומות ושיערו בכלל שחור. והם מדברים איתו בהולנדית והוא
לא מבין מילה, והם מצביעים עליו וצוחקים והוא מסתכל בהם חסר
אונים. והכלב, פודל קטן ומעצבן, נובח בלי הפסקה קללות בגרמנית,
והוא בכלל רצה גולדן רטריבר מנומס ודובר עברית.
והוא רץ בחלום. והוא לא יודע לאן. והוא אומר לעצמו שזה רק
חלום. ופותח את עיניו. והוא עדיין רץ. הוא כבר יצא מהדלת מזמן,
ורץ לאורכו של הרחוב, ורץ לרחובות אחרים, רץ לעצים. ביניהם
ולידם ומלפניהם ומאחוריהם והוא לא יודע למה, וממשיך וממשיך
לרוץ. ונשימתו קצרה והוא מתנשם בכבדות והוא ממשיך לרוץ, בגדיו
סחוטים מזיעה. והוא רץ, עד שהוא מגיע לבית של ההורים שלו. והוא
דופק בדלת חזק, הוא לא חושב בבהירות, ואמא שלו, שיערה כבר
מאפיר והליכתה כבדה, פותחת לו את הדלת, חרדה, והוא לא מצליח
להוציא מילה מפיו. והוא יושב בסלון, ואמא מחממת לו מרק עוף חם
ולמרות שהוא צמחוני כבר חודשים מאז שהבטיח לאשתו-לעתיד שיפסיק
לאכול בשר ולרצוח חיות, הוא תופס את הפולקה המטפטפת בשתיו ידיו
ובולס אותה, כמו אדם שלא אכל שנים. והוא תופס את הקערה בשתי
ידיו, ומצמידה לפיו, שותה את המרק החם בשקיקה. ואז הוא לוקח
נשימה ארוכה, ואימו מתיישבת למולו, והוא מספר לה על החלום והיא
צוחקת, אומרת שאבא שלו היה בדיוק אותו הדבר לפני החתונה, והנה,
ארבעים שנה, והם עדיין ביחד.
"אולי הוא היה צריך להמשיך לרוץ", היא אומרת ומושיטה לו מגבת
לבנה.
והוא מתקלח במים רותחים, ומתלבש, וחוזר הביתה, ואישתו-לעתיד
יושבת על המיטה, מודאגת או כועסת, אולי שניהם, הוא לא בטוח.
ושואלת, "איפה היית?", והוא אומר "שתיתי מרק אצל אמא. זו מסורת
במשפחה שלי, ערב החתונה,  שהבן הבכור מתחתן".
היא מסתכלת בו, לא מאמינה.
"אתה בוגד בי. כמה צפוי. וכמה לא. להתראות מיכאל"
ואורזת את בגדיה ואוספת את מטלטליה מהבית והוא רק יושב על
המיטה ומסתכל בה, שותק. לא מוחה, לא מסביר.
והיא יוצאת מהדלת והיא נטרקת. והיא רצה והיא לא יודעת לאן
ולמה.
והוא קם מהמיטה ועושה מתיחות, ונכנס לשירותים ומקיא את מרק
העוף.
וחוזר לבית של אמא. ודופק חלש, והפעם אמא עדיין ערה ופותחת
מיד.
"היא הלכה" הוא אומר.
"עדיף ככה" אומרת אמא, ובזמן שהוא מתיישב בסלון הוא מחממת לו
עוד מרק עוף חם, וככה עם יושבים כל הלילה, אמא ובן, ושותים מרק
עוף חם ושותקים.

ובינתיים היא מגיעה לעצים ובוחרת את העץ הכי גבוהה ומטפסת
עליו. היא תולשת את עליו, אחד אחד, וזורקת אותם לאדמה הקשה.
והיא ממשיכה וממשיכה עד שהעץ עירום לגמרי ורק אז היא יורדת
מהעץ ונשכבת על משטח העלים שזרקה. והעלים הקשים מתפצפצים תחת
גופה הרזה והיא שוכבת ככה, היא לא יודעת כמה זמן, רועדת בקור
הנורא של היער בלילה, ואז, כשקרני שמש ראשונות מבצבצות מבעד
לעץ העירום, היא קמה וחוזרת לבית הוריה. היא מתקשרת לאורחי
החתונה, לוודא שהם באים.
ובערב היא לבושה בשמלתה הלבנה, שיערה אסוף לאחור ופניה
מאופרות, חיוך שקרי על פניה.
והוא עומד שם למולה, בחופה, וכמה שהוא שונא אותה, והוא נודר
שיאהב אותה לנצח, ומקדש אותה בטבעת זו, שבחרה וקנתה לעצמה עם
כספו, ועונד את הטבעת על האצבע השמנה שלה, והיא לא נכנסת,
ופניה מאדימות, והיא זורקת עליו את הטבעת. "אני מבינה שהמאהבת
שלך שמנה" היא מטיחה בו, לעיני כולם, פורצת בבכי ורצה, אבל
הפעם היא לא עוצרת, רצה ורצה עד שאין בה כבר כוחות והיא תופסת
מונית, והנהג מעקם את פרצופו אל מול דמותה הרטובה וריחה המצחין
של הזיעה, והיא מחייכת בינה לבין עצמה, 'שיסבול' היא חושבת.
'שייסבלו כולם' היא מתקנת את מחשבתה.
והוא עוד עומד מתחת לחופה וכולם נועצים בו עיניים, שותקים.
ואימו תופסת אותו בידו והם רצים שניהם חזרה הביתה.
והיא מחממת לו מרק עוף חם, וגם לאבא שלו, והם יושבים שלושתם,
בבגדים חגיגיים, ושותים מרק עוף בשתיקה.