"זה מכבר אין איש מחכה לי שם..."
לאה גולדברג.



אינך בחיי זה מכבר
ואין איש מחכה לי
אי שם מהצד השני של הטלפון
לשאול אותי איזה ספר קראתי לאחרונה,
איזה סרט, מה עובר עליי,
איזו חולצה חדשה קניתי.

אין לי עם מי לחלוק את זיכרונותיי שלנו

והמילוליות אינה נהגית בקלות.
נותרת סמוכה אל הדף, אל השולחן.

המורכבות הבלתי נסבלת הזאת
מתישה -  
אין ים באופק
והטיול המשותף האחרון על חופו
כבר מתחיל לדהות בזיכרון.

את הסרטים שעוברים עליי
אין מי שיעבד לקולנוע

לשבת מול המסך הגדול
עם חולצה חדשה
וגעגוע.