במעלה הרחוב צעדתי, כשלפתע הבחנתי בשפת גוף מוכרת, בצללית שלו.

הוא עמד בפינת רחוב תחת פנס המאיר בעייפות את המדרכה שתכף
נגמרת
בדיוק היכן שמתחיל לו הכביש.
אחרי שנים כה רבות, כמו נמחק מזיכרוני,
נשכח אי שם בסמטאות הסבוכות של החיים, בפינות של כל אותם
רחובות ולמרגלות כל אותם פנסים, אשר האירו על תקופות שונות,
רחוקות.
רחוקות בזמן ובמקום, רחוקות ממני וממי שהייתי אז...
שם, כשהכרנו, כשהיינו... כשלקחנו חלק פעיל בחייו של האחר.
בשנייה הראשונה הוא נראה בדיוק אותו דבר, אך עם חלוף השניות,
שהגיעו מיד לאחר מכן, הוא נראה כל-כך אחר, שונה, כמעט זר,
מבוגר, אפרפר, מכופתר...
בתחילה קפאתי על מקומי, אך מהר מאד התעשתי,
ועל אף ששמי הוא לא איילה וגם לא יעל, ניתרתי בקלילות אל אפלת
חדר המדרגות הראשון אשר נקרה בדרכי.
בקונטרסט מוחלט לדממת החלל, ליבי הלם בחוזקה כמנסה לזעוק אליו:

"הנה אני, כאן! מסתתרת ומציצה".
תחת אורו העגום של פנס הרחוב הוא נראה קצר ומתוח,
כמצפה ומחכה לזה שבוודאי מתאחר ומעכב אותו.
למראית עין הוא נגלה כִּכְתַב סְתָרִים, קדום ומסקרן,
אך במבט שני נוכחתי, כי אין מדובר כלל במשימת פענוח חתומה
וכי דמותו הינה שגורה במוחי, חשופה, ערומה וברורה.
נזכרתי בתכונותיו, איך היה מדייק ומקפיד להגיע מוכן ובזמן...
כשהיה מהרהר, ארשת פניו לבשה חזות קשישה ועייפה...  
וכשצחק, הייתה נגלת לה גומת-חן חמקמקה, אשר ישבה לה לפרקים
בצידו השמאלי של קלסתר פניו...
כל אימת שנפערה הגומה, כמו הוטל עלי כישוף שטוף סקס-אפיל,
ומיד הייתי נמסה.
לפתע ראיתי אותו באור כה מוכר
ולמרות השנים שחלפו הוא כבר לא נראה לי כה זר.
הסתקרנתי, בקשתי לגלות מה עלה בגורלו.
ודאי אוחז במשרה...
באישה?
וילדים... אחד? שניים?? שלושה???
אולי רווק, חברו הטוב ביותר של כלב...
רודף שמלות בוגדני ואכזר ללא לב?!
מאז הזוגיות ההיא, חלפו השנים במרוצה,
ויתרתי עליו, שחררתי והמשכתי במלא התאוצה.
כשם שהספקתי אני, לבקר במחוזות אחרים, לחוות עולמות שלמים,
לשלב ולצרף אנשים יקרים, מן הסתם הזמן לא עצר גם בחייו.
האם כדאי להתקדם?
לצאת מחושך לאור?
להמשיך בדרכי ותוך כדי להיחשף?
לאפשר למפגש אקראי להציף נשכחות?
בעודי נטועה בלבטיי, הוא חצה את הכביש ופסע ישירות אלי.
פאניקה!
מה לעשות?
זהו, גורלי סוגר עלי!
כשחלף על פניי, עת פסח על מחבואי החשוך,
ריחו המוכר אשר מילא את אוויר הלילה הצונן סחרר והכה בי!
פתאום נזכרתי שבעצם אף פעם לא סבלתי את הבושם שבו נהג להשתמש.
אז הבנתי, שהאינסטינקט אשר דחף אותי אל תוככי חדר המדרגות
החשוך,
היה בהחלט מוצדק ולגמרי רצוני.
שמחתי על כך שנמנעתי מן המפגש המיותר,
שהיה עלול לעורר געגוע מופרך וחסר ייסוד.
אשליה של סיפור אהבה,
סיפור אהבה, שלא היה בינינו אף פעם!