[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
יומן אלמנות

אלמנות
פרידה
בוקר, אני פוקחת את עיני. מציצה לשעון-רדיו שנמצא בצד של דודי.
6.45. יש רעשים קלים בסלון-העתון מוזז, מים זורמים במקלחת, דלת
נפתחת ונסגרת חלקית, בקומקום מתחילים המיים לרתוח. אני במיטה,
מסתובבת ופוקחת עיניים, נשארת עוד מעט בעיניים עצומות,
מהרהרת-הרעשים הקלים הללו, האם זו דרכו לאותת לי שהגיע הזמן
לקום? אני יודעת שעכשיו אקום, אעבור דרך הסלון, ממהרת בבגדי
השינה לשירותים, אחייך אליו, מתעסק במטבח ואגיד בוקר טוב והוא
ישיב לי בוקר טוב. על השולחן יהיו כבר 2 צלחות הדורלקס הצהובות
בגוון דבש,  2 סכינים, 2 מזלגות, 2 כפיות, ליד הקומקום על השיש
יעמדו 2 ספלים-זה שלו מזכוכית חצי שקופה, זה שלי-ספל סיני גדול
כצלוחית מרק, מעוטר ברישומי מטבח קטנים: צנונית, גזרים, בצל,
כרפס, טבח עם פימה, שמן, במצנפת בוחש בסיר מרק מעלה אדים,
ובספל שלו קפה עם הל ובשלי קפה וחצי סכרין-ככה אני אוהבת; לא
מתוק מדי; את החצי השני-אחרי שחצה בסכין מטבח, השאיר על קופסת
הסכרין למחר או לאחרי הצהריים שאז נשתה שנינו קפה של חמש
בערב-הפעמיים היחידות ביום של שתיית קפה. הוא ידליק את
הטלוויזיה לכבודי ויפעיל את הקומקום החשמלי בו שם כבר מיים
שיספיקו לשנינו. בינתיים יתיישב על הכורסה המיוחדת שקנינו
עבורו כשרווח קצת, -כורסת סבתא שמתנועעת בין שכיבה להסבה, בה
הוא מבלה את שעות הערב וקריאת כל העתון בנוחות של בעל בית. אחר
כך ישאל אותי: למזוג? אני אענה כן, כשעל הצלחת שלי כבר פרוש
נייר העטיפה  שהוא כבר חתך בגודל מתאים לסנדוויץ' שאני אכין לי
למכללה, בקערה השקופה גם היא בצבע דבש, סלט שהוא הכין אתמול
בערב -מכינים פעם ביומיים כמות יותר גדולה. לחם בטוסטר,
אבוקדו, נקניק עבורו וגבינה עבורי ...הכל כבר מוכן על השולחן.
לא, זה לא יקרה. זה כבר לא יקרה. דודי איננו כאן עוד. אין עוד
מי שיפנק אותי, דודי אינו כאן עוד ולא יחזור. אני בוכה. אני
והקירות הריקים .
לילה, 3 וחצי בלילה. אני מתעוררת בתחושה חדה של אין. שקט כמו
בית קברות. שקט בבית, חושך, ואין במיטה איש מלבדי. איזה שקט,
איזו דממה מסוף העולם ועד סופו, וחושך. כמה לבד אפשר להרגיש
בלילה, באפילה הלא נגמרת הזו... אני פותחת את החלון של
הממ''ד-חדר השינה שלי. שלנו... מרגישה צורך להתחבר איכשהו
לעולם.  אין שום קול מבחוץ. חושך, רק משב אוויר קריר חודר
מהלילה החשוך שבחוץ, מלטף את לחיי באצבעות קרירות ואני מלווה
אותו בעיניים עצומות מכאן הרחק בלילה הצונן והלח הזה, נושב  לא
נושב קליל וקריר מעל הדרך המשתרעת בין השדות לכיוון בית
הקברות, מרחפת   אתו זורם לו קלות ומלטף גם את קבר העפר הטרי
בן השבועיים של דודי ששוכב שם מתחת לכל העפר הזה דומם, בלילה
הזה, ומעביר אולי מסר אליו, היכן שהוא נמצא, אי שם בחושך
האינסופי הזה, הדומם הזה, השקט כל כך. כי אין שום קול מסביב.
רק אני ואוויר הלילה הצונן הזה, והקבר הטרי הזה, שם רחוק ממני,
מהמיטה שלנו, מכל הלילות והימים והשנים האלה בהם התעוררתי והוא
לצדי.
אני פוקחת עיניים ומציצה לשעון-רדיו של דודי לצד המיטה. 3.55
בלילה. התעוררתי עם עיניים רטובות-בכיתי גם מתוך השינה. הכרית
לצדי ריקה וגם הצד שלו במיטה. אני נזכרת ביום אתמול, כשנכנסתי
להנהלת החשבונות, למ, בקשר לויזה שלו שאצטרך לבטל ושאני מהססת
לעשות זאת בינתיים, כי אולי אצטרך להשתמש בה בבנק או במקום
אחר. אני מספרת לה על דפי החשבון החדשי שדודי ניהל ושמר-היא
אומרת שהיא אישית שומרת רק שנה אחורה. אני מציצה בתחתית 2
אוגדני הקרטון הישנים, הדהויים. בארונית הקטנה שצמודה למיטתו.
כמה דודי היה מסודר. הדף בתחתית האוגדן דהוי כבר, ויש עליו קוי
רוחב דמויי תווים בגוון צהבהב. השנה-1991. בתחתית האוגדן בו
דודי שמר את פירוט התקציב יש הדף ובו פירוט-כמה מקבלים
ב-6.6.1991-עבור הלבשה אישית-כך כתוב 2-160. 2-דודי ואני,
הנעלה אישית-100 עישון-80 (אבל אנחנו לא מעשנים). תוספת כלבו,
הצגות, חידוש ריהוט. נופש- תקציב נופש שנתי.600 שקל  ל3 וחצי
ימים-(הצטמק מחמישה או שישה ימים במשך השנים לשלושה). אחזקת
ציוד,- שעונים. שי לחבר-40. הורי חיילים-אז עוד נכללנו גם בזה.
הבן השני  כנראה. ילד בי''ב ל6- חדשים-1438 ש''ח. אספקה לילד
יב- הבן השלישי כנראה. דף נוסף מצורף שם: פירוט נסיעות
חדשי-יעד: רמת השרון. מה עשינו ברמת השרון, אני חושבת. דף של
קופת הבית, כספים שהוצאנו במשך חודש אפריל 1989, חתימה שלי,
חתימה שלו. שלי, שלי בכתב  יד, 15.100.ש''ח, -הטיול השנתי
לחו''ל כאשר כבר יכולנו. מ-1998. 30 ש''ח-דודי חתום. את
הסכומים היותר גדולים דודי הוציא בדרך כלל, אני חושבת. אני-
מעט לכל מטרה. חתימה בכתב ידי, אחריה חתימה בכתב ידו. זיכוי.
בדף אחר: מתנה לר.-השנה 1989, 9 למרץ, מתנה לי. כנראה שני אלה
התחתנו אז-בעלה של ר. נעשה נכה-שמעתי לאחרונה-אחרי ניתוח שעבר
בגבו לאחרונה, אחרי שני ילדים. י. -ראיתיו בחדר האוכל עם ילדים
גדולים, מנהל גדול בחברה לייבוא מכוניות שהתחיל במתנדבת
אוסטרית - חברה שהיתה לו כאן, לפני יובלות, (שכבר מזמן מזמן לא
חברתו-הוא נשוי לישראלית). אבל בביקור שלו אז. כשעוד היו
חברים, באוסטריה, בנסיון לחיות שם איתה בביתה, אביה שאהב אותו
ורצה בו לחתן הכניס אותו לעסקים והשאר הסטוריה. הוא עושה חייל.
ומה קרה לה מאז-האם נישאה? י. מבקר פעם בפעם בימי ו' את אמו
הזקנה והשדופה, עם משפחתו-אני רואה אותם בחדר האוכל המצטמק
שלנו, מחייך, מבסוט ואמא אלנה הולכת וחוזרת לעגלות המזון
להשלים להם עוד סלט, עוד לחם ופניה קורנות.        תמונות
קולומביה-אז כנראה עוד היינו שולחים תמונות לפיתוח. הן כל כך
דהויות היום, אני חושבת. איזו עבודה גרועה עשו לנו - וכמה כסף
שילמנו על העבודה הגרועה הזו במשך השנים, במטרה להנציח את
ילדותם, נערותם, פניהם הצוחקות, תחנות בחייהם של ילדינו
המתבגרים. רכב, רכב, רכב. כמה נסענו לבקר את בכורתנו הנשואה,
או גם לקניות. דודי מזמין מכונית מספר ימים מראש ואנחנו קופצים
בשעות הערב למחסני אופנה לקנות מכנסיים לו ומעיל לי. דף אחר:
תרבות 12-89.נסיעה לתל-אביב; תוספת ריהוט קוביה-זה היה בשנים
שעדיין קיבלנו תקצוב מפורט לכל דבר לחוד, אני חושבת. אובדן
כביסה-אה כן, חולצת פיג'מה לא חזרה מהכביסה למחסן ואחרי
חצי-שנה ואין ספור תזכורות זיכו אותי סוף סוף. חינוך-12. מה זה
היה אני חושבת. תיקון נעלי מתנדבים-מה זה. בטח שילמתי מהתקציב
שלי-הייתי אחראית מתנדבים שנים, וזוכיתי. לא זוכרת. חנות יד
שניה. מה קניתי: את התיקי-בד הקלים והמתקפלים ההם? חנות יד
שניה החזיקה מעמד אולי חצי שנה בקבוץ. הרבה טירחה. נסגרה.
הנעלה הלבשה עבודה-30/12/89-143.00-171.01. נס(יעה). אור
הנר.09.02.90 כמות-19. חובה-1.90 מה זה אני חושבת. נסיעה לים
27.4.90  40.00-היו אז נסיעות מאורגנות לים באשקלון, בשעות
אחר-הצהריים. משפחות צעירות-אנחנו כבר נסענו בלי הילדים, חברים
ותיקים יותר. אוטובוס שלם.3  שעות על החול ליד הים. השמש שוקעת
בוורוד, היה נחמד. גם הנסיעה המאורגנת ביחד, גילים שונים, גם
ילדים קטנים. דודי לא אהב להרטב, היה רוב הזמן על כורסה בצל;
אני נכנסתי לים. לא עמוק. פוטו קולומביה   9.00 ש''ח פיתוח
תמונות. שוב. צילמנו המון במצלמה של דודי הוא צילם אז, לא
אני-זו שירש מהדוד שלו. רכב, נסיעה לשדרות. נסיעה לגבר-עם
חריגה-לבן שלנו היה חבר שם והקפצנו אותו פעם-אני חושבת. ל.-הבן
השני שלנו  לא היה אז חבר אלא חייל או בן משק בחופשה.
רכב-אשקלון. רכב-אשקלון. רכב-אשקלון. שוב. נסענו המון לבת
הנשואה שלנו, אני חושבת. טיפול קוסמטי. תקציב אמנים (לי). בדף
אחר:31.10.02 כלכלה חדשית. דואר, פקס-צילומים. טלפון. ביטוח
לאומי-מה זה אני חושבת. י. ס-כנראה לחתונתו של י.-הבן של
ש.-חבר נעורים מארגנטינה של דודי. גרים בבאר-שבע. רכב. רכב
עזר, ע. ק.-200. הבת של בת הדודה של דודי בטח יום הולדתה. אני
חושבת. הם גרים בקריות. בטח נסענו לשם. גם אחותה גרה שם-נשואה.
ההורים עלו לארץ מארגנטינה כבר בשנות החמישים שלהם וקבלו-אחרי
טלטולים שונים-דירה בנהריה ,2 הבנות נישאו לשני
אחים-ארגנטינאים גם הם. לא קל. הדוד והדודה של בעלי כבר נפטרו.
הביקורים אצלם מדי כמה חדשים ובהתחלה-גם שלהם אצלנו-הם הרי באו
בעקבות דודי ואמו לארץ. להיות יחד ובסוף גרו כל כך רחוק. קשר
רופף. האמא של דודי נפטרה קודם וכך גם פאני, האחות השלישית
שלה, האלמנה, שבאה עם הדודים של בעלי לארץ אחרי שהתאלמנה, בלי
ילדים. אישה יפה, לבושה בטעם, תמיד עם מחרוזת יפה לצווארה.
הורישה לנו כמה רהיטים. מתנה לע. איזו ע? בת דודתי? למה? חתונת
ביתה, אולי, בתל-אביב ליד הירקון. היו לבושים שניהם בלבן-היו
בהודו. רוחניים. הבת דודה הג'ינג'ית שלי מהנדסת בחברה גדולה
מפורסמת! לא צחוק. השתלמויות-40. מה זה היה-אני חושבת-אולי
נסיעה לחוג אמנות בו השתתפתי בתל-אביב. מעל הכל דפים קטנים
יותר של תוספות-ממש מהחודש האחרון-זיכוי על שמירה,-זו יזמות
בקבוץ שמתוגמלת. אנחנו כבר שנינו פנסיונרים-דודי עושה כל דבר
כדי להכניס עוד כמה שקלים לתקציב. זיכוי על עבודה בחדר
האוכל-פעם בשבוע בימי א' מ12 וחצי עד שלוש וחצי. דודי. לא
יעבוד שם יותר...
זה לא  אוגדן של דפי  חשבון חדשיים -השורות המחווירות הללו על
דפי נייר. זה החיים שלי ושלו, המשותפים. כל החיים שלנו,
מקופלים כאן באוגדן הזה. איך אני אזרוק את כל החיים שלי לפח
האשפה?
אתמול זרקתי את רוב הניירות האלה, שמתחילים אפילו ב1987. ואחר
כך -היום, חשבתי שאני צריכה עוד לעבור עליהם, ולחפש עוד
תאריכים, תוספות בכתב ידו הקטן, סימנים לחיים שהיו שלנו במשך
כל כך הרבה שנים. עוד לא. עוד לא יכולה לחסל ככה-במחי יד אחת.
אז היום 6.11.2015, בשעות הבוקר, ממש מוקדם, הלכתי לפח של
הפסולת של הנייר, ולמזלי המיכל היה כמעט מלא בעתונים, ועל אף
שהוא סגור, מעל המון העתונים הצלחתי למצוא את רוב הצרור הזה,
של החיים שלי. שליתי אותו-רוב הניירות-מפח האשפה והבאתי הביתה.
שמתי בתיקיה בה דודי שמר את זה.

שעה 23.00
היום התעסקתי המון עם התמונות מהאלבום של י. הוא היה אחד
מהרביעיה,הארבעה שעלו יחד מארגנטינה לישראל  ושכללה את דודי,
שעלתה לארץ ביחד אי שם ב1963, והאלבום שבו שמר י. תמונות מאז
ומאירופה המושלגת, וינה, ציריך, גנואה ועוד, שוחרר בידי משפחתו
לאחר שנלקחו כנראה משם התמונות היותר חשובות להם, והועבר לה.
מהקבוץ. כולם-כולל בעלי הם מה'חטיבה'-קבוצת ההשלמה בת כ-80
החברים שבאה לקבוץ שלנו ושחבריה הם עד היום הרוב אצלנו. ה. היה
חבר של י. שצילם.  אני והבן סרקנו תמונות מהאלבום-אני רוצה
לעשות סרט ביוטיוב על עלייתם ההרפתקנית ארצה. אחר כך צילמתי
בפלאפון-איכות מצוינת-אולי יותר טובה מאשר הסריקה. נחליט כל
תמונה לגופה. צילמתי גם את הצד השני של התמונות-שם נכתב בקצרה
היכן צולמה. דודי כל כך צעיר כאן, עם חיוך ספקני; יש שלג בכל
מקום-הם הגיעו לאירופה באמצע החורף הכי קר אולי במאה העשרים.
כדי לחסוך כסף קנו כרטיס חדשי לרכבת ונסעו בלילות כדי גם לישון
בה ולחסוך כך את דמי השינה במלונות. ביקשתי מה. רשות להשתמש
בתמונות, ומל. את כתבתו של ק. -היחיד שעדיין חי מהארבעה. ביום
ד' ב-1700 היא תהיה בביתה ואז תיתן לי את הטלפון. ה. הסכים
בתנאי שהאלבום-שמבחינתי חשוב לחברי החטיבה-יחזור אליו. כמובן.
אני מסתכלת בתמונות הקטנות שהעליתי, גודל פי 20 אולי. הנה
דודי. מחייך, פנים קצת ספקניות, תלתלים שחורים מלוא הראש ושפם,
רואים שקר לו. הוא  סיפר לי על ההרפתקה ההיא-4 נערים הרחק
מהבית, בחורף הכי קפוא באירופה. רועדים מקור. הנה הוא מחייך
ושלושת האחרים, תופסים פוזה, במילנו, ציריך, ג'נובה-כמו שהם
קוראים לה בספרדית. כל כך צעיר, כל כך ילד. כל כך מעט תמונות
יש לי מהתקופה ההיא. לא היה להם זמן להצטלם לחלוצים הצעירים
שבאו לבנות את הארץ, אני חושבת. דודי. מחייך, קצת מהצד. לבוש
שחור, נעליים חצאיות, גרביים. קצת שלפר. הנה י.-קיבל שם התקף
אפנדציט והיה חייב לעבור ניתוח בדיוק כשהם התפצלו. היה חייב
לנסוע 4 ימים אחרי הניתוח, כי אחרת היו מפסידים את הכרטיסים
לאניה ולא היה כסף לכרטיס אחר. הם תמכו בו בעליה לספינה משני
הצדדים, בקושי הולך-נגרר, כביכול שיכור שהם עוזרים לו. לא איש
שעבר ניתוח לפני 3-4 ימים.(אם היו יודעים שם לא היו נותנים לו
לעלות). אני מסתכלת בתמונות. אני בוכה. אז ככה נראית בגיל 20,
דודי. כלכך צעיר, כל כך ילד. מחייך אלי. לא יודע כלל שבעתיד
ניפגש. שנחיה 47 שנים ביחד. שחייך ייפסקו   באופן פתאומי
בנפילה אחת חדה, בשניות. בערב של חזרת חבורת הזמר שלך שאהבת כל
כך, על שירים שאהבת כל כך  - יושב לבד מול המחשב וחוזר עם
ה'קול שלך' שנשלח לך כקובץ שמע באי מייל. מתכונן לנסיעה
לברצלונה, נסיעה שחלמת עליה כל כך, ששנינו ציפינו לה. עם
טיולים, עם חבורות זמר נפלאות על רקע הנופים של ברצלונה
והסביבה. נסיעה שכבר לא תבוא. 5 ימים לפני הנסיעה ייקטעו חייך
באחת.
אני בוכה.
אני מסתכלת בפרצופים הצעירים. כל כך צעירים! מה מעט ידעו על מה
שמחכה להם. איך חייהם יתפצלו בהמשך וכל אחד ילך בדרכו השונה,
גם לחו''ל, ובגיל 73 כבר שלושה כבר לא כאן, וכפי ששמעתי-הרביעי
חולה סרטן. אני צריכה לדבר איתו מהר ולשמוע פרטים על הטיול
ההוא.
שבת 7.11.15 השעה שש בערב. חזרתי מטיול-מועצה בערד, חלמוניות,
מזג אוויר סגרירי וקריר אבל בלי שמש וכמעט בלי גשם. אידיאלי
לטיול-כשהולכים מתחממים. כשהגענו לקבוץ, כבר ירד הערב. אין איש
ברחובות-כולם בבתיהם. רק הטיילים ד, ק. ואני,  ואחרי שהחלפנו
כמה מלים-החברים הטובים שלנו, של שנינו, במשך כל חיינו כאן
בקבוץ, כולל גידול הילדים בני הגיל הדומה, כולל לשבת יחד
במסיבות, בימי ששי בערב בחדר האוכל ההולך ומתרוקן, כולל
ביקורים הדדיים בבתינו ושלנו בביתם, באותו שולחן בדשא, בקיץ-עם
עוד הרבה חברים, שמש ורודה שוקעת, ארוע שמח של החברה ליד
הבריכה, בקיץ. כמה פעמים... ועוד ועוד,
  אז זה היה: טוב אז שלום. הם.  להתראות-אני. ואחר כך הבית
הריק שמחכה לי היכה בי, ובמקום הביתה הלכתי-כמו בהמון פעמים
אחרות, לבית של החברה הטובה שלי, א. היא שוכבת במיטה, בחושך,
לא יכולה לקום-במצב שזקוקה לעזרה בעצמה. יותר גרוע ממני... לא
יכולה ללכת-כאבים לא נורמליים. שוחחנו קצת ורק אז אזרתי אומץ
ללכת הביתה. למקום שכבר איש אינו מחכה לי. בשנים הראשונות-אני
מטיילת המון שנים, אז זה  היה לחזור לדודי ולילדים, לבית. ואחר
כך-לחזור לדודי שעסוק במחשב או רואה ארגנטינה או משחק כדורגל
בטלויזיה וכביכול לא במיוחד חש בחסרוני. אבל הוא היה שם ואני
יודעת שהיה הבדל גדול בין אם הייתי שם ואם לא. ועכשיו- אז זה
רק אני. אני רוצה לבכות אבל לא מרשה לעצמי.
10.11.15
דודי, איפה אתה, במכללה או הגעת כבר הביתה? אני מצלצלת אליו
בפלאפון שהיה בכיס של העגלה. הצלחתי לדחוף את הפלאפון ואת
הארנק לכיס של התיק. התיק מאד כבד, עזרו לי להרים אותו
לאוטובוס-בחורצ'יק תיכוניסט ריחם על האשה הלא צעירה שנגררת עם
תיק כ''כ כבד. חזרתי מהשוק בשדרות. באוטובוס-בערך כל שלושה
שבועות נוסעת לקניית פירות וירקות, וחוזרת עם כמה קילוגרמים,
שיספיק. אבל מהתחנה במפלסים ועד הבית שלי צריך קודם כל לעבור
כביש דו מסלולי דו כיווני, סואן כמו בדיזנגוף-משאיות כבדות
מובילות לעזה משאות-לא יודעת מה. כל היום. המון, והן מסוגלות
לשטח אותי כמו מסטיק על הכביש. ואחר כך עם התיק קילומטר עד
ביתי בסוף הקבוץ ליד הבריכה.
דודי הלך היום לקורס שהוא הכי אוהב-מוזיקה עם נ.ב. ואני נסעתי
ישר מהמכללה לשוק. ביום ג', במיוחד בסוף היום יש הורדה
משמעותית במחירים. אני נוסעת באוטובוס 1 או 353-מה שמגיע קודם,
מס' אחד הוא פנימי אבל בשנת הלימודים מגיע לספיר בגלל
הסטודנטים הרבים, שחלקם גרים בשדרות. ה353- מגיע רק כל שעה או
יותר-מבאר שבע לתל אביב דרך שדרות, וההיפך, כך שאם נסעתי
ב12.20 לשדרות, לשוק, באוטובוס הזה אחזור. לא לקחתי עגלה, שכן
מי יסתובב בספיר בכיתה עם כל הסטודנטים עם עגלת שוק? אבל לקחתי
תיק קל כנוצה וגדול למדי שבו אני מצליחה להכניס, בשוק, הרבה
סוגי פירות במיוחד וגם ירקות, אבל יש כאן לפחות 7 ק''ג-הרי זו
הסיבה שלי לנסוע לשדרות: בסוף היום, בשוק, הדברים זולים פי 2
עד פי 4 מאשר בקבוץ או אפילו מאשר בשופרסל.
דודי כבר הגיע לקבוץ, הלך לחדר האוכל ועכשיו הוא קורא עתון
בכורסה שקנינו עבורו יחד-כורסה רכה ומתנדנדת עם הדום שיכול
להתרומם עם הרגליים לכמעט מיטה.
איפה אתה?
כרגע עליתי על ה353, אני עונה. חכה לי בתחנה. זה כבד לי. קניתי
אולי 8 ק''ג פרי וירק.
כמובן שהוא יחכה. חינוך אבירי. כך זה בדרום אמריקה. נותנים
כבוד לאשה. אפילו אחרי 40 שנה. פינוק. לא כולן זוכות...
זה כבר לא יקרה. דודי כבר לא יחכה לי.
נסעתי היום לשדרות, לשוק. אף אחד לא חיכה לי בתחנה. וכנראה גם
לא יחכה. אף פעם. אין דודי.
אני נגררת לאטי דרך הכביש, עם כל המשקל הזה. אף אחד לא היה
בכביש, עברו מכוניות אבל אף אחד לא הציע לי טרמפ. אני הולכת
עצובה לאטי, בקושי-בכיתי בבוקר וזה מעייף. אני סוחבת לאטי את
כל הקילומטר הביתה. לבד פותחת את הדלת. לבד מעלה-מדרגה
מדרגה-את המשקל הזה למעלה. מדליקה לבד את האור. הבית כל כך ריק
וכל כך גדול. אני בוכה. מסדרת את הירקות והפירות במקררים
ובוכה.
דודי, לאן הלכת לי. למה הלכת לי. איפה נעלם האיש הזה. אין אין
כלום. יש רק גוויה מתחת לקבר שאולי מתחילה להרקיב. אין יותר
איש כזה. איפה כל ההוויה שלו. פשוט פקעה ונעלמה. אני יכולה
לבכות כל היום וכל הלילה. והוא לא יחזור.
ואני בוכה.
איך הן מסתדרות, כל האלמנות הללו, בקבוץ, לבד, כל כך הרבה
שנים? איזה שם נורא: אלמנה! כל כך לא רציתי להצטרף לקבוצה
שקרויה כך, כל הנשים הללו. האגודה.
זה מה שאמרתי לילדים בקבורה, כשהתחוור לי שגם אני שם. אלמנה.

שעה 3.24 . הלכתי לשירותים. הנייר נגמר בגליל הנכחי. אני יושבת
על האסלה ומסתכלת-אולי יש גליל רזרבי במתקן-קטיפה הרזרבי -
תמיד יש  שם   3 חבילות. תמיד. ולא אני שמתי אותן. בודקת במתקן
הרזרבה  השני שתלוי תחת החלון עם כפפות, צמר גפן ומה לא. אין.
כבר נגמרו כל הרזרבות. אבל הנה, יש עוד חבילה  אחת על המיכל
שמעל לאסלה, כך ש לא אצטרך לקום חשופת-שת ולהביא מבחוץ, מהארון
במרפסת...דודי. תמיד  היה ממלא את המקומות הרזרביים הללו. זו
האחרונה שהוא שם. ועוד מעט תגמר כל החבילה. 24 גלילים. אני
צריכה לקנות או לבקש מהבת שתביא. אפילו זה...
דודי. איפה אתה. אני פורצת בבכי. וכבר חשבתי שהתחלתי להתגבר.
זה כמו הלם. הדבר הזה. כאילו שום דבר, לעולם, לא יהיה כבר
בסדר. איך אפשר התגבר על זה? דודי איננו. בכל מקום, בכל מקטע
של החיים. נעלם לי. בדברים הכי טריוויאליים בכל מקום. בכל דבר.
בכל כך הרבה דברים של חיים טובים. שווים לחיותם. עכשיו
התור...לדברים הרעים? אני מפחדת!
אני בוכה.

11.11.2015
עוד 11 יום יום ההולדת שלי. דודי לא פספס יום הולדת. הוא זכר
את כל ימי ההולדת של כולם. כולל הקרובים שלו מעבר לים. להם היה
שולח מכתבים באי מייל. לאחותו היה מוכן כשמת בשקית מוזהבת ליד
הטלוויזיה עדי לצוואר שקנה. כשנתתי לה את זה בשבעה היא בכתה.-

איזה מין יום הולדת יהיה לי השנה?
הלכתי לראות אותו בהחלטה של שניה; אמרו לי שהוא מת, ושוכב
בחדרון סמוך, סמוך לחדר הקבלה של בית-החולים ברזילי. הוא שכב,
עיניו לטושות למחצה ולא רואות דבר, על פניו הבעה של הפתעה
שקפאה בזמן. במצחו חתך עמוק מאד, עד העצם, שהבשר מופשל לשני
הצדדים, ראשו מתוח אחורה, עיניו לא רואות. קפוא מעט חיוור,
נוקשה. מת. הזזתי מעט את הסדין שכיסה אותו. כלום. לא היה כלום
שאפשר לעשות. לא נתתי לו אפילו נשיקה. כיסיתי אותו מעט בסדין
ויצאתי. זה הכל.
אני בוכה.
5 שעות קודם אמרתי לו שלום, רגיל, אפילו עם נשיקה קלה על
השפתיים שענה עליה. הוא ישב בכורסה שלו, וידעתי שהוא ייסע
לחזרה באשקלון, ואילו אני, בהחלטה של יום אחד קודם, נסעתי לעיר
לבני. כי הרי אנחנו ניסע לברצלונה עם חבורת-הזמר שלו וכל השבוע
הבא לא נראה אותו - את הבן, ואת התאומים המקסימים והבת היפהפיה
שלו.
וזהו. קראו לי מהאוטובוס שבו חזרתי לקבוץ בערב, לאחר הביקור,
שאסתובב ואסע לבית החולים. כאילו שאני יכולתי. כי הוא נפל.
נפל. הוא נפל גם קודם. בבית-שנה קודם. היה מפחיד. המון דם, בית
החולים בלילה, רעידות ברגליים. 4 ימים בבית החולים, ואחר כך
הביתה והכל בסדר. בדיקות. אז נפל. אמרתי שאקפוץ לבית ומשם
יסיעו אותי. ויצרתי קשר עם אחראית רווחה בקיבוץ, היא אמרה
שתחכה לי עם מכונית וניסע. ואילו אני, הנסיעה ארכה לי יובלות
ובקבוץ לקחתי עבורו מטען לפלאפון שלו. לבנים להחלפה, כדי שיוכל
לטעון את הפלאפון-לבטח כשיתאושש ירצה לדבר עם כל העולם ואשתו.
  ובדרך, בשלב מסוים, תוך השיחות של אחראית הרווחה-ו-ב.
שהצטרף לנסיעה ובא איתנו  לקחת את המכונית שבה נהג דודי
לאשקלון, ושנשארה שם מיותמת, עלה שבב של חשש במוחי. סילקתי
אותו מהר. מה פתאום!
  רק בבית החולים- אמרה לי הבת, בוכה. כל כך הרבה אנשים היו
בחדר קבלה. ואיש לא בא להגיד לי רשמית. חתני דיבר איתם. הבת
דיברה אתי. הלכתי לראות את דודי, לשניה. וזו היתה הפעם האחרונה
שראיתי אותו. אפילו נשיקה לא נתתי לו, לאיש שהיה האיש שלי 47
שנים...אני בוכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום
הגעתם לממלכת
הסלוגנים.
מה? לא, הוא לא
יכול לענות, הוא
במקלחת, את רוצה
להשאיר הודעה?
ביפפפפפפפפפ



המזכירה
האלקטרונית של
ממלכת הסלוגנים
מנסה להביא אותה
בדחקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/3/16 22:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה