לפעמים זה מרגיש לי.
שצרות. באות בצרורות.
אבן אחר אבן. נוחתת. ושוקעת עמוק.
מפנה מקום לבאה אחריה.
טיפה אחר טיפה. זולגת.
מכינה את השטח לדמעה הבאה.
ובלחי אחת לא נסתפק.
את הלחי השנייה נגיש על מגש.
כי ככה אנחנו בני אדם. לא מסתפקים במועט.
וכשיוצע עוגן להיאחז בסערה.
נשחרר את החבל. שישקע גם הוא בקרקעית הביצה.
אף אחד אותנו לא מבין. ולפעמים גם לא מנסה.
אומרים. תראה בדברים הקטנים את האושר צריך לחפש.
וכשיש עננים כלכך שחורים. מי את השמש רוצה?
רק אנשים וורודים חיים בכיסים עם אורות קטנים.