מעבירה את הערב בפייסבוק במטרה לא לחשוב. דנה פרסמה תמונות
מהחרמון. היא והבן זוג והכלב הבוקסר בן השנה שלהם עלו ברכבל
וטיילו בשלג. זה הזכיר לי שאני מעולם לא עליתי ברכבל בחרמון.
תמיד רציתי אבל אני מפחדת מגבהים. תמיד פחדתי.
בכל פעם שיצא לי להגיע לחרמון ישבתי על הספסלים, חיכיתי לאומץ
של הדקה התשעים שמעולם לא הגיע. ואז חיכיתי שכולם יחזרו. תוהה
מה פספסתי. בטח לא הרבה אבל מכאן למטה נראה כאילו בטח שם למעלה
כל הכיף נמצא.
אז דפדפתי הלאה. לשאר התמונות הפייסבוקיות, רובן של חתולים.
קצת סרטונים מטופשים ותמונה של חברה מהתיכון שאני בכלל לא
זוכרת שבדיוק ילדה והם מצטלמים- הזוג והתינוקת עם כותרת מטופשת
כמו 'שלום עולם, תגידו ברוכים הבאים לאיילת' ואז דמיינתי את
איילת, בגיל 18. בדיוק מתגייסת לצבא. מקבלת מדים ירוקים ענקיים
הכי לא מחמיאים לשום גזרה, תיקבג מלא ציוד מסריח מהקודמת
שהשתחררה לפניה. עולה לאוטובוס שיוביל אותה לשד יודע לאן בזמן
שההורים שלה מייבבים בבכי והופכים לשלולית של דמעות. ואיילת
חושבת לעצמה שיש לה את ההורים הכי מביכים בעולם, שכבר 18 שנה
מפרסמים כל תמונה אפשרית שלה: מהלידה. דרך הקקי הראשון בחיתול
לקקי הראשון באסלה לגשרים בשיניים והחבר הראשון ועד שלום כולם
תגידו בוקר טוב לאיילת שהתחברה לדיאליז'ה היום פעם ראשונה. וזה
נראה סביר וטבעי והגיוני שכולם יודעים ושזה אפילו שווה 22
לייקים. ואני כשגדלתי, אף אחד לא טרח לצלם אותי. לקקי הראשון
שלי לא הייתה משמעות ואף אחד לא בכה כשעליתי לאוטובוס בבקו"ם.
לרגע חשבתי על כמה אני מתגעגעת להורים שלי ושזה לא הוגן שמתו
לי כל כך מוקדם אבל אז מישהו פרסם תמונה של כלב שמחפש בית או
אומנה כי אחרת ירדימו אותו וזה הרגיש לי יותר עצוב מהעצב שלי
וחשבתי לעצמי שאיזה זין זה שיש כלבים בלי בית ואנשים שמתעללים
בכלבים אז המשכתי לגלול. עדיין הרבה תמונות של חתולים ויאנה
שפרסמה תמונה שלה מחזיקה דיפלומה עם כיתוב של 'יאהי אני
רופאה'. לא שזה מפריע לי שאני לא. לא שאכפת לי ששום דבר בחיי
לא קרה כפי שתכננתי. אני שמחה בשבילה. טוב לי בכלום היומיומי
המשרדי שיצרתי לעצמי.
רק להמשיך לגלול ולא לחשוב.