בסלון ביתה בקומה השלישית בבניין ללא מעלית ישבה לה ציפה
ליכטנשטיין. היה לה מספר על היד והיא נהגה למרוח קוטג' על
פרוסת לחם מידי בוקר. "זה לא באשמתך" אמרה לקַאמֻשִיק, החתול
שיילל כל העת ופילל לטיפת קוטג' שתעוף לעברו. "זה לא באשמתך,
שהפכתי לרועדת כזאת, ועכשיו התייצבתי פתאום, נכון שאתה מעדיף
אותי רועדת, כדי שייפול לך משהו, אבל גם פה של זקנה צריך לאכל,
ואתה לךְ לך אל הפח בחוץ, אני את סטאג' הפחים שלי כבר עשיתי
ומספיק, לי זה הספיק".

לאחר פרוסת הקוטג' עם תה הליפטון מדדה ציפה שלושה וחצי צעדים
עד לחלון הגדול והתיישבה על כיסא העץ שמביט אל החניה. מכונית
נכנסת ואחותה יוצאת, כובעו של אדון גרינשפן יחזור עתה ממשמרת
הלילה בבודק'ה השמירה שלו, ואז תצא המונית שלוקחת את גברת כץ
בדרכה הקבועה לשמור על נכדיה שגרים בצפון העיר. היה זה ריטואל
יומי מבעד לעיניה, המורגלות לתמונות הזזות, אשר בלעדיהן היה לה
קשה למקם את מסך הערפול השגרתי. היא הלכה עם האנשים, זזה
בצעדיהם, הריחה מאפם ואף חשה כי מרחה את זיעתם על ראשה כשהיו
מעבירים יד לחה על המצח. אוטובוס מספר 25 יעצור לא יותר מחמש
דקות לאחר שגברת קלרה השכנה תצא מהשער. האוטובוס יהיה חייב
לפלבל מול אישוניה, הוא יהיה מוכרח, שאם לא כן, תדרך ציפה
בדאגה סתומה.

מאז שעברה לחלק זה של העיר עם בעלה היא נטלה על עצמה את תפקיד
עוזרת הגננת במעון הילדים, אשר היה ממוקם בסוף הרחוב. הגננת
וההורים שמחו על נוכחותה המכילה והמרגיעה של העוזרת השקטה. כל
ילד בוכה או טרוד היה מוצא באישיותה קליפה חמה של דבר מה נכון,
כמו סדין מאוורַר הנותן לקרני השמש המתאימות בלבד לחדור בעדו,
ביום בו קמים מהמיטה ומגלים כי נותרו לך עוד כמה רגעים להתחלת
היום. היה בה מין הכישרון הטבעי שמצוי בנשים מסוימות הנולדות
עם היכולת המופלאה להרגיש ולהעביר רגש ללא מילים. קסם זה אינו
פועל על מבוגרים מין הסתם, שכן החסמים השקופים הרבים, אשר
הימים מוסיפים לנו, מונעים את המגע הטבעי-הרך-ללא המילים.
הֵרגלים ופרקטיקות מקשיחות את הלב. "גם אתה, יש לך לב אבן"
נהגה לומר לקאמשיק כל אימת שראתה אותו צד ציפור חלשה שהתנדנדה
על רגליה הזערוריות בקצה החצר.

כעת היא כבר לא מטפלת באיש ומנסה רק לאחוז בדברים יציבים. היא
מוודאה שהרגעים החולפים משובצים כפסיפס, באופן המניח את הדעת
במקומם, ומדווחת לעצמה על סטיות אי-אלו ואחרות, כאילו גופה
ונפשה התקבעו על גרף מסוים והיא מוכרחה למלא טבלאות על הנקודות
שמפספסות את העקומה. אם קאמשיק העירהּ חמישה רגעים לפני הזמן
הקבוע, היא הייתה מרימה את הקמט השלישי מעל עין ימין
ולוחשת-מצינת לעצמה את העובדה הזו בחוסר רצון, בתחושת ידיעה
עמוקה שאם לא תעשה כן, הסדר לא יחזור לעולם. אם קרה שהחלה
לחשוב על דבר מה לעומק ולנתח את סיבותיו, כמו למשל פירוש ידיעה
חדשותית יוצאת מגדר הנורמה, היא ניערה את ידה מול פניה כמו
פעוטה שזבוב טורדני חדר אל מיטתה, וגרשה מעליה את היוצא דופן.

כבר שנים רבות חלפו מאז שהגן בו עבדה ציפה עבר למשכנו החדש,
בעיר אחרת, רחוקה. ועל אף שהיא אהבה את עבודתה, או ליתר דיוק
כלל לא ראתה בה עבודה שיש לחבב או לפתח אליה רגש כזה או אחר,
העבודה ומה שכרוך בה היה דבר שהיא התרגלה לעשות, אפשר להסכים,
אם תרצו, שהיא אהבה את העבודה, ולמרות זאת היה הדבר מעבר
לכוחותיה לנדוד לעיר זרה בעקבות משלח יד זה, או לעשות עוד
מאותו הדבר במקום אחר. השכונה הלכה והתבגרה והילדים החלו לגדול
מעצם פעולת הטבע, לנדוד או להישאר עריריים במקומם, במידה ודבר
לא גדע את צמיחתם בשל אירוע לא צפוי.

לאחר התבוננות מדוקדקת על היוצאים והשבים בשביל שמוביל אל
הבית, בתשומת לב של בלש החוקר תעלומת רצח, כאשר על הווילון
הכתום התנוססו כבר שלושה פסי אור ברורים, קמה ציפה ממקומה
והלכה לחפש את אבניה. מסלול הרחובות והשוק היו תפורים בצורה
ידועה מראש, אך דרך מציאת האבנים הייתה מוכרחה להיות ייחודית.
אם מי מכם היה נכנס אל חדר המחסן של חיים, בעלה המנוח, אותו
חדר שבזמנו יועד לתינוק, ומשזה לא בא, הפך למחסן לכלי עבודת
הכפיים שלו, אם מי מכם היה נקלע בטעות לחדר זה, היה וודאי חושב
שבעל הבית משמש כצלם בסרטי גאולוגיה, או מחפש מאובנים מסוג
כלשהו. מהרצפה ועד כמחצית המטר מעל השולחן הקטן בפינה, החדר
היה מלא באבנים מכל הסוגים והמינים: אבנים שחורות קטנות, חלוקי
נחל מעוגלים, אבני גיר מתפוררים, אבנים שילדים מציירים בהם על
מדרכות את מספרי הקלאס שלהם, שברי מרצפות אדומות שנראות כשברי
חסר קטנים ובינוניים ואפילו אבנים שניתן היה לחשוד בהם שהיו
קקי לבן של כלבים (לפני שצואת הכלבים הפכה דומה לזו של בני
האדם מרוב תזונה מאוזנת).

האבן הראשונה הגיעה למחסן בדרך מקרה ביומה האחרון של ציפה
בעבודתה. בדרכה הביתה, לפני שהסכינה להעלות אל דירתה התיישבה
ציפה על ספסל העץ שעמד מחוץ לכניסה והעבירה את אצבעהּ בחריץ
שבין שני העצים המהוקצעים עליהם נחו אחוריה. והנה האצבע נתקלה
באבן קטנה אשר מנעה את המעבר החלק. בטח הניח אותה כאן אחד
מילדי השכנים, שמפחידים את חתולי החצר במשחקי זריקה חסרי
התחשבות. צריך לשמור חזק על הבנדיטים האלה, חושבים שחתול זה
חיפושית, אבל לחתול יש נשמה גדולה. וכך מבלי משים, בכעס מה,
השחילה את האבן הקטנה אל כיס שמלתה האפורה, רגע לפני שקלרה
השכנה התיישבה על ידה וחקרה בנימוס אחר מבטיה המעורפלים
והמסתוריים.
למחרת הגיעה תור האבן השנייה, אותה מצאה מונחת על גדר הלבנים
שהפרידה בין החצר המשותפת והמכולת של שאול. היא הייתה צריכה רק
להניח את אצבעותיה הדוממות על הגדר, כאילו דבר מה ניבא לה
במדויק את הימצאותה של האבן ותנועות ידיה הכתיבו לה את דרך
הפעולה מעצמן. וכשהשחילה את השלל אל כיסה הימני הצדדי חשה הקלת
קיבעון עמומה, כמו ביטחון בסידור מחשבותיה. ביום השלישי לספירה
כבר אספה ארבעה אבנים. תחילה חשבה לבחור אחת בלבד ולסכם את
היום בחפץ המוצק היחיד שיתמזל מזלו להשתרש בחדרה, אך במשך
שיטוטיה וההתלבטויות בין ההיצע הרב החליטה שלא לבחור ולהעניק
בית חם לכל השלל שהעלתה. למה לא בעצם, הן שקטות כל כך ולא עולה
לי כלום לטפל בהן, והעיקר נשמרות מצוין, מוצקות ויפות, וכל אחת
מחזיקה כה הרבה, ותחזיק אחריי עוד ועוד, אי אפשר סתם לתת להן
לגווע אם רוצים או לא, כל אחת ראתה משהו אחר בעולם ואצלי היא
תהיה כמו חברה לרגע, חברה שמכירה אותך טוב מאוד ממש עכשיו ולא
תדע עליך דבר בעתיד, אפילו תשכח ממך בהמשך היום או מין הרגע
הזה והלאה. אבל עכשיו, ממש עכשיו, האבן מכירה אותי ולא סתם
מכירה, היא שומרת חום, שומרת את הכי טוב שלי, הכי טוב של עשר
בבוקר בתאריך כזה וכזה, וזו השנייה שאספתי אוצרת בחובה איזה
רעיון מתוק של עשר וחמישה וכן הלאה. היא תיקח את ארבעתן, הלב
שלה יכיל, הוא לא נגמר, ובחדר יש מספיק מקום. ומספיק מקום גם
היה לעוד ועוד אבנים, מכל הסוגים. לכל אבן נתנה ציפה התייחסות
מיוחדת ושמרה בכל אחת רגע של התייחדות שלא יתפוגג.


בבוקר יום מותה היא אספה את האבן האחרונה ואחזה בה במשך כל
שעות היום עד שירד הלילה. היא אף נכנסה עם האבן אל מיטתה ולא
הרפתה ממנה עד שעצמה את עיניה בפעם האחרונה. איש חוץ מציפה לא
ידע עד לאחר מותה על האוצר החבוי בחדר הפנימי בבית. שאול, בעל
המכולת, יעץ לקלרה השכנה לבדוק לשלומה, לאחר שהלקוחה הקבועה לא
פקדה אותו במשך מספר ימים. בדרך זאת גילתה קלרה את המנוחה כשעל
ידה מצויה הצוואה, שנרשמה, כך ניראה, בחיפזון מה בבוקרו של
אותו יום ממש. הצוואה הייתה מיועדת אל קרובת המשפחה היחידה
שהכירה, דודה אחת מצד בעלה המנוח המתגוררת בצפון. על הדף, בכתב
מעוגל, כמעט ילדותי כשל ילדת בית-ספר או עולה חדשה שלמדה את
האותיות לראשונה, היה כתוב בערך כך:

"אני מורישה בית זה שבבעלותי לגברת כך וכך קרובתי הרחוקה
מרחוב כזה וכזה, שגרה באושר, כך אני מקווה, עם משפחתה, בתנאי
שהיא תשכור משאית למטרת איסוף אוצר האבנים המיוחדות שלי. עשרים
שנה אני אוספת ומחְיה אותם ולא נותר בי עוד כוח. עכשיו הגעתי
למספר שאני אוהבת. לו רק והיה בי עוד כוח ... אבל אין. על גברת
כך וכך לארגן משלוח אל שגרירות גרמניה  ברחוב דניאל פריש 3,
ולהניח שם את עשרים ואחת אלף, שלוש מאות ושישים האבנים, עם
המחברת שלי-יש שם פרטים על כל אחת מהן".