באור ירח על שפת הים,
בארץ זרה ומוזרה,
בעיירה קטנה ומבודדת,
על גבול צפון או מעברו,
הם מחכים לעוד קרבן,
פרצופים חיוורים וארוכים,
תנים או זאבים או סתם כלבים,
בין תלי הזבל ורחובות צרים,
יללות מהדהדות בסמיכות הלילה,
קורעות בחושך המופלא,
כמו ילדה שאת ברכה פתחה,
כמו חתול שמעיו משפת הגג נתלים קרועים,
כמו אישה אשר יולדת,
לא תינוק אלא גופה בריקבונה,
ודגים צפים למעלה בעת מונסון או סערה,
ובשמיים בינות הגשם והעננים,
הוא יושב לו על כסו,
כרסו תפוחה ומנופחת,
זקנו מלא זבל וטינופת,
ומקצות שפתיו המשוכות נוזל הריר,
פוזלות עיניו בעוקבן אחר הכוכבים,
תקועים בין סדום ומלאכים קטנים,
והם רצים שם עירומים,
בשדות כבר-לא ירוקים,
מעל גופות קטנות שבורות הם מדלגים,
חרמש פה וקליע שם,
כאן נופל הטיל,
מכתש מעודן מהודר בענן,
אבק אפר או פיטריה,
וצליל המלחמה כמו סימפוניה גועשת,
הכינורות צורחים-צווחים,
מטביעים את המילים,
'הוא מת הוא מת הוא מת,'
מבכה האם,
כה מר הוא גורלה,
להמשיך לחיות לאחר שנכחדה כל השנאה.