לאור נרות, ישבתי וכתבתי מכתב כועס ומלא בזעם, נוטף אלימות
חסרת פשרות וקצת פתטית; כתבתי אותו לך, רק בגלל שאדום-זהוב
הלהבות הזכיר לי אותך, האוויר החם את נשימתך; הצללים המרקדים,
הזוחלים כנחשים או נדלים, או מקקים גוססים בעיוותיהם הנצחיים
אחרי שהמוח הופרד מן הגוף אך חייהם עדיין זורמים בעצבים,
הזכירו לי את בגדיך הכהים, חולצתך השחורה עם כפתור אחד חסר
ושניים נוספים פתוחים מן הצוואר מטה, ושרשרת הכסף-המזויף עם
יצור-לא-קיים כלוא בענבר-מפלסטיק, ונקישת מגפיך על רצפות
חורקות מעץ;
רציתי לשאול אותך איך היום הזה עבר עליך; איך השבוע האחרון
היה; איך עברו החודשים מאז הפעם האחרונה שדיברנו?
רציתי לומר לך שבחלום עקוב-מדם או בלהות ראיתי אותך מחייך
וצוחק, עומד בצד בזמן שהצתנו את בית-היתומים; צווחותיהם אבדו
בלילה, נישאות מעלה על כנפי הרוח, מלקקות את פניה הרטובות של
הלבנה; הכוכבים חייכו, צחקו, רקעו ברגליהם וגרמו לרעידות-אדמה
ושיטפונות והוריקנים ומונסון;
רכנתי מעליך אז, בזמן ששלג וברד וגשם קפוא כמו שברי-זכוכית
קרעו בעורנו, אכלו בבשרנו, ריסקו את עצמותינו; אם אעצום את
עיניי עכשיו לבטח עדיין אוכל לטעום את שפתיך, להרגיש את חום
נשימתך הדועכת, הנחלשת; הדם עדיין חמים על קצה לשוני כשעיניך
נעצמות מבעד לעפעפיים אשר יישארו פקוחים לעד;
אבל אני משקר;
כתבתי את המכתב הזה במיוחד עבורך, והקדשתי אותו לך בתפילה
לבורא ולאשליה שמעל עינינו רקם בקפידה; עבורי, האשליה נפלה
עימך; אחרי ההקדשה הטבלתי אותו בבנזין, כפי שהטבלתי אותך בבוץ,
והוא עלה השמיימה בגיצים ועשן שחור ואפר כשהגשתי אותו לנרות;
אתה לא עלית; כנראה לא נועדת; כנראה מעולם לא היית;
אבל עכשיו אני רואה שאני כן נועדתי; אני כן עליתי; אני כן
הייתי.