מאז ומתמיד ברחתי. מבשורות מרות, מעבודה קשה, אך בעיקר משיגרה
מתמשכת.
היא הייתה מזדחלת לה אט אט, ונוטעת נטע זר בקרבי, משרישה בי את
הרעיון לברוח. אל הבית וממנו והחוצה, לכנרת או ים  המלח
ודרומה.
רק לברוח.
ברחתי שהיו לי ספקות וברחתי שהיו לי אמיתות מבוררות ואז בעיקר
ברחתי לחלומות.
זו גם הסיבה שהלכה האהבה, זו גם הסיבה שהרגשת הבית הייתה כה
חסרה.
עד שבאת.
אחרי שהקשבת לרמזים לא רמזים, לסימנים לא מוסברים, הקמת אותי
בחינניות רבה, ורדפת אחריי, עם חיוכך המקסים.
אני שרגיל לבריחות, רצתי הרחק עד שעמדתי וחשבתי שדי. אולי
הספיקו לי הבריחות, אולי הגיע הזמן שאקבל את כל הבשורות ובדיוק
אז, כשאני עומד ומשתהה, לא חסכת ממני את טובך ואת חוזק ידך.
בחיוך קטן מתחת לשפם, קיבלתי את מה שהגיע לי ישר לפנים, נו זה
היה די נחמד, אני מודה.
אז תודה לך יקירתי, תודה שלא ויתרת לי.