חברים יקרים,
אני מתנצל על הדוחק ויודע שצפוף ולחוץ כאן, אבל כולנו התכנסנו
כאן בתחושת החמצה קשה ותחת עול כיבוש אכזרי.
חלקכם עומדים פה עם זעם כבוש, חלקכם מסמיקים מכעס וחלקכם
מוריקים מקנאה וחרון, אכן המצב קשה; כמאמר הנביא ישעיהו "לא
יזמר ולא יעדר הכרם ועלה שמיר ושית".
אבל חברים, חבריי מלח הארץ!
הזמן דוחק!
אם נמשיך בשתיקתנו החמוצה,
בדממה אותה אנו עוטפים את עצמנו,
באילמות הנערצת עלינו,
כי אז באמת גזרנו על עצמנו את אשר ניבא הנביא, "שמיר ושית תהיה
כל הארץ".
חברים!
זו העת לגזור על עצמינו לצאת לפעולה,
ואיני אומר זאת עקב מיצים הבוערים בקרבי אלא מתוך תחושת ייעוד
עמוקה,
זה הזמן לסלק את הכבלים אשר עטינו עלינו ועל ניצני בנינו,


וכך גם יעידו כרובי מרום כי שווא לא אדבר וכי לא אכחד כזית.
ואני אומר זאת חברים,
אני אומר זאת בשם כל הסלקים, המלפפונים, הגזרים והכרובים
הכבושים.
יחד נזעק כי:
"אין מקום לשמיר בינינו"! יוסר מאיתנו עד שלא יישאר ממנו שמץ!