את החור בלב קיבלתי מתנה ליום הולדתי ה-13.
אני יודע שזה נשמע מוזר אבל כך בדיוק זה קרה, זה היה בטקס הבר
מצווה, הייתי באמצע ללחוץ יד לחבר של אבא שלי מהעבודה, חבר
מהסוג שאין לך מושג מי הוא, רק אבא שלך מחייך אליו בחיוך מתחנף
שמיד אומר לך מה טיב היחסים ביניהם, חייכתי גם אני חיוך מהסוג
הזה כשלפתע נכנס אדם שנראה כאילו יצא מתוך התנ''ך עם זקן לבן
וארוך לבוש גלימות מרופטות, ביד אחת הוא אחז מקל הליכה ובשנייה
אקדח קולט 45 לבן, הוא ניגש אלי ושאל בקול צרוד,
''אתה משה בן ישראל חתן הבר מצוה''?
עניתי לו שכן והוא בלי להתבלבל הצמיד את האקדח לחזה שלי ולחץ
על ההדק, האמת שזה לא כאב אבל הייתי בהלם, הסתכלתי על אבא שלי
במבט מפוחד והוא נראה כאילו הוא בכלל לא שם לב והיה עסוק בלדבר
עם החבר מהעבודה, ברגע הראשון אפילו לא יכולתי לצרוח מרוב הלם
וכשיכולתי כבר היה מאוחר מידי, הושלך שקט באולם וכל המבטים
הופנו אלי, לא יכולתי לדבר הרמתי את ידי להצביע על הזקן אך הוא
כבר לא היה שם, הסבתי את אצבעי לכיון החזה וניסיתי להסביר אך
כלום לא היה שם חוץ מגרוד מעצבן, לא חור ולא דם, גמגמתי משהו
על זקן ואקדח אך כולם הסתכלו בי במבטים ספק תמוהים ספק
משועשעים.
אמא שלי מיד נחלצה לעזרה וטפחה על גבי בחוזקה, תוך כדי שהיא
אומרת לכולם, ''הכל בסדר, נתקע לו משהו בגרון אבל הנה זה
יצא''.
באוטו בדרך הביתה, ניסיתי להסביר להם מה קרה אך אמא הייתה
עסוקה בטלפון וסיפרה לדודה מינה השמנה שגרה בחוץ לארץ ותמיד
נותנת צביטות כואבות ונשיקות מלאות רוק, איזה בר מצווה מהממת
הייתה וכמה עוגות היו בבר, ורק אבא נעץ בי מבט מהורהר שכאילו
אמר, כשתגדל תבין ילד.
כשהגענו הביתה, רצתי מיד לשרותים הורדתי את החולצה ובדקתי
במראה, ראיתי שהיה שם מין בליטה אדומה כמו עקיצת יתוש ובמרכזה
נקודה שחורה, הסתכלתי יותר מקרוב וראיתי את זה. הנקודה השחורה
היתה חור, אומנם יותר קטן ממחט אבל עדין חור.
למחרת הלכתי לבית הספר, בבוקר עוד זכרתי את אירועי האתמול אך
עם הזמן, ככל שעבר היום, הלך הדבר ונשכח מזיכרוני, אני חושב
שככה זה עם דברים מוזרים, אנחנו משתדלים לשכוח אותם כמה שיותר
מהר.
כך עברו להם 4 שנים שבהם למעט קצת גירודים ועקצוצים שהיו לי
כמעט ולא יצא לי לחשוב על מה שקרה שם בבר מצווה, אבל לפעמים
במקלחת כשהייתי מסתכל על החזה, הייתי פתאום רואה אותו שם,
במרכז הבליטה האדומה, חור שחור וכדי לא להיות מוטרד, הייתי
שוכח אותו תכף ומיד.

בגיל 17 החור התחיל לכאוב, בעיקר לפני השינה כשהייתי מהרהר במה
שקרה במשך היום, החור היה שולח גלים של כאב ואני לא ידעתי מה
לעשות, זה היה כאב משגע בעיקר בגלל שלא ידעתי מה לעשות, הייתה
לי הרגשה שאם אני ילך לרופא הוא בכלל לא יראה את החור, זו
הייתה הרגשה מתסכלת, חשתי בודד בעולם ולא ידעתי מה לעשות וכך
בהדרגה התחיל החור לגדול.
בגיל 18 החור הגיע לגודל של טוש ארטליין, פחדתי להוריד את
החולצה ליד אנשים והתפללתי שהמצא עוד מישהו עם בעיה כמו שלי.
תפילתי נענתה!
ראיתי אותו ומיד קלטתי שאנחנו תקועים באותה הסירה, זה היה בחוף
הים והיה חום אימים, אני כמובן נשארתי עם גופיה וכך גם הוא,
ואז ראיתי את זה כשהוא קם מהחול, הגופייה התרוממה ומיד קלטתי,
גם לו היה שם חור,
ניגשתי אליו ושאלתי אותו, "אפשר לדבר אתך רגע"?
"בקשר למה"? השיב הוא בשאלה.
"אתה יודע בקשר למה", עניתי במבט מתחנן.
אך הוא מיד הסתובב והתחיל לרוץ תוך שהוא משאיר אותי על סף
דמעות באמצע החוף, התחלתי לרדוף אחריו והוא שהיה די שמן נכנע
בסוף, כשהגעתי אליו, זה כבר היה בתחנת הרכבת ואני אחזתי בו
בשני כתפיו,
"אתה חייב להגיד לי מה זה ומה עושים עם זה". זעקתי לתוך פרצופו
ההמום והמיוסר יחדיו, הוא התחיל לבכות ותוך כדי אמר בדמעות,
"גם אני לא יודע מה זה אבל אני מנסה לסתום אותו",
"וזה מצליח"? שאלתי,
"יש דברים שסותמים ליותר זמן ויש לפחות אבל עוד לא מצאתי משהו
שסתם את זה לתמיד", ענה השמן וקפץ לרכבת שבדיוק יצאה תוך שהוא
משאיר אותי לבדי על יד הפסים.
וכך התחלתי גם אני לנסות לסתום את החור, ניסיתי לסתום אותו עם
גזר אך הגזר לא החזיק הרבה זמן מעמד גם לא חסה, בסוף גיליתי
שירקות לא טובים בלסתום חורים.
יום אחד, כשהלכתי לאכול שווארמה, פתאום נצנץ בי רעיון, לקחתי
חתיכת שווארמה והלכתי איתה לשירותים, הורדתי את החולצה
והסתכלתי על החור ולאחר מכן על החתיכה, הם היו נראים מתאימים,
הצמדתי את החתיכה לחור והיא השתלבה במדויק, חזרתי למקומי
והמשכתי לאכול את המנה, ההרגשה הייתה נפלאה, הרגשתי שהחור בלבי
התמלא ולא אדע עוד מחסור.
חזרתי הביתה במצב רוח מרומם והלכתי לישון, לראשונה בשנה וחצי
האחרונות בלי כאב לב.
קמתי בבוקר מלא באנרגיה, מיששתי את חזי והתמלאתי תחושה נהדרת,
הרגשתי סוף סוף רגיל, השווארמה מילאה בצורה כמעט מדויקת את
החור שכמעט ולא נראה, יצאתי לעבודה כולי מסוחרר מאושר וכך עברו
עלי שבועיים ימים שבהם לא הרגשתי שום מחסור.
אח! איומה היא האכזבה.
לאחר שבועיים קמתי בבוקר כשכאב חד מפלח את חזי, הייתי בהלם, לא
דמיינתי שאחזור למצבי הקודם ועוד יותר גרוע הכאב היה חד כמו
שלא היה מעולם, החור גדל בחצי סנטימטר והדיף ריח של בשר רקוב,
זה בטח השווארמה הרהרתי בלבי, הייתי צריך לחשוב על זה שבסוף
היא תרקב.
יצאתי מהמיטה והלכתי לעבודה כולי מבואס, בדרך חזרה מהעבודה
חנויות השווארמה נראו כקורצות לי בעיינים שלא היו להם.
"בא קנה עוד חתיכה קטנה", הן לחשו באוזני בלחישה שנשמעה רק
לי,
"קנה עוד אחת, זה יעזור לך, אם לא לכל החיים אז לפחות
לשבועיים".
בסוף נכנעתי ונכנסתי למלך השווארמה, לא היה לי בכלל תאבון
לאכול, ביקשתי מהמוכר לקנות רק חתיכה קטנה והוא לא הבין,
"מה זאת אומרת חתיכה קטנה"? הוא שאל,
הרמתי את החולצה והצבעתי על החור, "כזה גודל", אמרתי לו.
הוא היה אמן, גילף לי מהשווארמה חתיכה בדיוק בצורת החור והגיש
לי לי אותה בשקית נייר, הרגשתי רעד חולף בכל איבריי, כמו כמיהה
נרקוטית לסם שיעשה לי טוב.
רצתי הביתה ובדרך כבר לא יכולתי להתאפק, התחבאתי מאחורי פח זבל
ושלפתי ביד רועדת את החתיכה מתוך השקית, הסתכלתי בה בערגה
ודחפתי אותה לתוך החור.
כבר אמרתי שההרגשה היתה מופלאה, לא?
וכך אם הזמן, העניין נהפך לשגרה, מלך השווארמה התרגל לבחור
המוזר שקנה בהתחלה פעם בשבועיים חתיכת שווארמה, לאחר מכן פעם
בשבוע וחצי ולאחר מכן פעם בשבוע.
כך, בתדירות הולכת וגדלה, הייתי מבקר אצל מלך השווארמה ועם
הזמן החתיכות הלכו וגדלו.
הגעתי למצב שהחור היה קצת יותר גדול מכף היד שלי, גיליתי גם
שעראק נותן לחתיכה עוד קצת אורך חיים,
כוסית של משקה חריף ביום, שהייתה נשפכת ישר אל תוך החור, הייתה
מעלה את אורך החיים של השווארמה בכ -30% אך כמו כל דבר טוב גם
לעראק היו חסרונות, החור גדל וגדל ללא הרף.
לילה אחד לפני השינה, כשהחור היה כבר בערך בגודל מלון ממוצע,
מיששתי את חזי או את מה שנשאר ממנו ובלי לשים לב הכנסתי את ידי
לתוך החור, היה שם קר ונרתעתי מיד לאחור בפחד.
לאחר כמה דקות, הסקרנות גברה על הפחד וניסיתי להגיע אל הגב דרך
החור, הכנסתי שוב את ידי עמוק עמוק ולא הגעתי לשום מקום,
הכנסתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה שם והופ! נפלתי לתוך מה
שנהיה כבר בור.
היה חשוך בפנים וקר. מין לחות מחליאה וריח של בשר רקוב הכו
באפי, "יש פה מישהו"?, קראתי בקול.
נשמעו לחשושים מכל הכיוונים אך איש לא ענה.
הפחד הכה בי קצת באיחור, רציתי לברוח משם, הסתכלתי למעלה
וראיתי מבעד לפתח החור את חדר השינה שלי, גיששתי בידי לכיון
האור ונתקלתי במשהו, זה היה סולם, טיפסתי בו חיש מהרה לחדר ולא
נרדמתי כל הלילה.
למחרת הרהרתי רבות במה שקרה, זה לא היה כל כך הגיוני ולא היה
לי עם מי להתייעץ.
הייתי בדרך למלך השווארמה, שקוע כולי בהרהורים כשלפתע פגשתי את
הזקן, זה היה אותו זקן מהבר מצווה עם אותו מטה עץ מסוקס וזקן
ארוך רק שביד השנייה, במקום אקדח לבן היה לו לפיד אש.
ניסיתי לשאול אותו על החור שבלבי ועל הרעב המתמשך אך הוא שלח
את אצבעו אל שפתיי והשתיק אותי.
הוא הגיש לי את האבוקה ורק אמר, "קח, שיהיה לך למקומות
החשוכים",
"מי נמצא שם"? לא ויתרתי,
אך הוא נעלם בהמון, משאיר אותי עם הלפיד ביד.
את מלך השווארמה לא עניין למה באמצע אוגוסט יש לי לפיד ביד,
הוא התרגל לא לשאול שאלות.
בלילה נכנסתי שוב, הפעם עם הלפיד ביד, זה היה מסדרון צר  ובו
הרבה דלתות, על הרצפה היו ערמות של מה שפעם היה חתיכות שווארמה
ועכשיו הפכו לבשר מרקיב ומצחין.
החלטתי בתור התחלה לנסות את הדלת מולי, דפקתי בעדינות אך אף
אחד לא פתח, ניסיתי יותר חזק ומיד נשמעה נהמה מקפיאת דם, בדרך
כלל הייתי רועד מפחד אך הלפיד השרה בי מין תחושת ביטחון, חדור
בתחושה זו פתחתי את הדלת, בפנים היה יותר מצחין מהחדר הקודם,
שילוב של משהו שנקבר להרבה זמן וריח חייתי.
במרכז החדר עמדה מיטת הילדים שהורי קנו לי ליום הולדתי החמישי
עם אותם מצעים שבהם הייתי מתכסה בילדותי, הייתי עייף והמיטה
קרצה לי, התיישבתי על הפינה ותוך רגע מצאתי עצמי מכורבל.
אך אבוי, מה זה? המיטה החלה לנוע בעצבנות ואני הצצתי מתחתיה
וקפאתי מפחד.
כמו המיטה והסדינים גם המפלצת הייתה אותה המפלצת, והיא נהמה
באותה הרשעות, אני בתגובה הרמתי את הלפיד כנגד פניה.
"מתגעגע"? סיננה בחיוך בין בין שיניה החדות.
"מה את רוצה"? ניסיתי לברר.
היא פרצה בצחוק משוגע ואני הבנתי שאין פה הרבה מקום להגיון.
התלבטתי אם לנסות את החדר הבא ובסוף החלטתי שכן, נכנסתי בלי
לדפוק והופ! מצאתי את עצמי בכיתה ה', צלצול ההפסקה ברקע וכולם
רצים לחצר המשחקים חוץ ממני ואיך לא? יהושע מלך הכיתה ושני
משרתיו יוסי ובני באגרופים קפוצים.
רציתי לברוח אך נזכרתי בלפיד, הרמתי אותו מול פניהם והם בניגוד
למפלצת נראו חוששים.
"נגיד למורה", הם אמרו בפחד.
"תגידו מה שאתם רוצים", גיחכתי בטרוף השמור למפלצות, "פעם הבאה
שאתם מתקרבים אלי,  אני עושה ממכם קרטוצ'קס של ל''ג בעומר."
אמרתי ויצאתי מהכיתה ישר לתוך מסדרון השווארמות הרקובות.
בחדר הבא היה חלון גדול ומעליו שלט "חלון ההזדמנויות המוחמצות"
היה רשום עליו, הסתכלתי בעדו וראיתי ממש במרחק נגיעה את כל
העבודות שיכולתי לעבוד בהם לו רק הייתי יותר רציני, את החיים
שיכולתי לחיות לו רק הייתי קצת אחר ממה שבעצם אני, הייתה שם
תמונה שלי מסיים תואר במשפטים ותמונה אחרת ליד מישהי ואיתנו
ילד קטן וחמוד, הרגשתי שאני משתגע וברחתי מהחדר כל עוד רוחי
בי.
היה שם גם חדר עם ארון קבורה, כן רק ארון קבורה ועליו שם, משה
בן ישראל היה חקוק בו, מיותר לציין את הייאוש והפחד שחשתי.
הייתי עייף וטיפסתי בסולם חזרה לתוך המיטה, בדקתי מתחת בחשש אך
היא לא הייתה שם.
"רק בחור היא נמצאת", הרגעתי את עצמי ושקעתי בשינה עמוקה.
בלילה חלמתי שהם יצאו, המפלצת, יהושע וכל פחדי, החמצותיי
וייאושי, גדולים כקטנים עמדו סביבי בפנים עצובות.
"למה ברחת"? הם שאלו.
"אתה חושב שלך קל? תראה איפה אנחנו חיים"?
"ועוד כל הטינופת שאתה זורק עלינו מלמעלה", אמרו יוסי ובני
בפנים מאשימות.
"אבל אתם מציקים לי", ניסיתי להתגונן.
"לא נותנים לי מנוח, מפחידים ומייאשים, אין לי טיפה אחת של
רוגע בחיים שלי והכל בגללכם".
"אתה יכול ליפול לתוך הבור", אמרה המפלצת במבט שראה כבר הכל,
"ואתה יכול לצמוח ממנו",
"אבל לעולם", קראו כולם "לא תצליח לסתום אותו".
התעוררתי שטוף זעה, בקושי התלבשתי וכבר רצתי לחנות השווארמה,
לא היה שם אף אחד אפילו לא דוד מלך השווארמה, במקומו היה עובד
חדש קצת מוזר עם זקן ארוך, ביד אחת מטה עץ מסוקס ובשנייה מטאטא
וכף אשפה, "אתה כבר לא צריך שווארמה", הוא אמר בקול עמוק.
"אז מה כן"? שאלתי.
"את זה", הוא אמר והגיש לי את המטאטא וכף האשפה.
בלילה ירדתי עם המטאטא וכף האשפה והתחלתי לנקות, לא נכנסתי
לחדרים כי עדיין פחדתי אבל אחרי ניקיונות של לילה שלם המקום
התחיל להראות פחות כמו מזבלה ויותר כמו חדר.
כשטיפסתי חזרה למעלה עם שקיות האשפה, הדלת של המפלצת נפתחה
לכדי חריץ ומלה אחת נשלחה לאוויר,
"תודה", היא אמרה.
החלטתי שכאקט ראשון של אמון מצידי, אני הפסיק לזרוק עליהם
שווארמה ועראק, הרי לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי ולאט לאט גם
התחלתי להיכנס לחדרים, בהתחלה לא הייתי מדבר אתם בכלל רק
התבוננו בדממה האחד על השני ועם הזמן לאחר שהקרח הופשר והחשש
והפחד הופרו הרגשתי מוכן נפשית לדבר אתם.
הדיבור עזר לנו המון, גיליתי שלמפלצת הייתה חרדת נטישה כשהיא
הייתה קטנה ומאז מרוב פחד היא לא הסכימה לצאת מתחת למיטה, לאחר
שכנועים רבים היא יצאה ונהינו חברים טובים.
ליהושע היה אבא שיכור שהיה מכה אותו  ולאחר המון אהבה ואמון
שאני והמפלצת הרעפנו עליו, הוא הפך אוהב  וחברותי יותר.
בחדר עם החלון, סגרתי את התריס ועליו תליתי תמונה יפה של עצמי
מחייך, "השמח בחלקו", קראתי לה.
ככל שעבר הזמן נכנסתי לעוד ועוד חדרים, הייתי מנקה, מסדר ומדבר
עם הדיירים וכשלא ידעתי מה לעשות עם דייר, הייתי מתייעץ עם
המפלצת ויהושע שהפכו לחברי הטובים.
וכך החור הפסיק לגדול אך כמו שהמפלצת אמרה הוא מעולם לא נסגר
ופה ושם אני עדין קופץ לביקור, לפעמים כדי להתייעץ עם יהושע
והמפלצת אבל לרוב סתם כדי להגיד להם שלום.