כל המתחם מלא בעשרות אם לא מאות אנשים מתרוצצים לכל עבר, בכל
מקום יש אחד אחראי יותר מדי שצועק הוראות לאלה הממונים תחתיו.
זה מזיז רהיט לכאן, זאת מורחת לאחרת עוד שכבת כיסוי על הפנים.
בעוד פינה אחד ממלמל כמה שורות ומתאמץ להזיל דמעות, ובפינה
אחרת יושבת אחת עם הראש טמון בין הברכיים לוחשת תפילה.
כל הרעש נפסק באחת כשבן אדם אחד מבוגר, ובכלל לא מרשים, נעמד
ליד כיסא מתקפל נמוך, וצועק בקולו הצרוד 'למקומות', בשנייה
דממה משתררת במתחם הענק, והמבוגר שוב פותח את פיו, "שלוש,
שתיים, אחת ו.. אקשן"
כעת רק כמה קולות נשמעים, וסביבם עומדת מהופנטת כוורת של
דבורים שעמלה במשך שעות בשביל הכמה דקות האלה, כולם מחזיקים
אצבעות, ומחכים שהסצנה תיגמר.
קאט.

אולם גדול, אלפי מושבים מתקפלים ונוחים מצופים בצבעי אדום
ושחור, רובם כבר מאוכלסים על ידי אנשים, חלקם על ידי תיקים או
עם ידיים שמונחות ומסמנות טריטוריה, ויש את האלה החשובים שתלוי
עליהם שלט מודפס בשחור על גבי לבן , 'שמור'
בעוד בין הכיסאות מסתובבים אנשים נרגשים ומרוצים, מאחורי
הקלעים המהומה עד לב השמים, אנשים מתרוצצים לכל עבר, כאן
מדביקים רמקול, שם מסדרים את תחתית השמלה שנקרעה, ובמרכז הבמה
מכוונים את המנורות בדיוק במיקום הנכון.
ברגע אחד האולם מוחשך ומשתררת דממה, גם מאחורי הקלעים הצעקות
הופכות ללחישות מהוסות, עד שקול אחד מפסיק אותן, 'כולם מוכנים?
אנחנו מעלים מסך, ההצגה מתחילה'
שואו טיים.

"העולם הוא במה, וכולנו שחקנים" כך כתב פעם מחזאי גדול, לפני
כמה זמן אחד ניסה לשכלל את המשפט, כי מי רואה היום הצגות? יש
קולנוע, או סרטים בוי או די, אבל הוא שכח דבר אחד.
בחיים האמיתיים אין אפשרות לעשות 'קאט', לעצור את הסצנה, למחוק
אותה ולהתחיל מהתחלה, מילים שנאמרו נשמרות בזיכרון והקלטה חדשה
לא תמחק את הישנות, היא רק תתוסף אליהן, ולכל 'פאשלה'
ו'פאדיחה' יש מחיר.
בעולם האמיתי, בדיוק כמו בהצגה אין אפשרות לעשות 'פאוז' לעצור
את הכל ולהמשיך בזמן אחר, אין אפשרות להעביר קטעים מפחידים, או
לדלג אל הסוף כדי לראות מה קורה.
כששחקן עולה על הבמה, אי אפשר לעצור, אין במאי שיעצור את
הסצנה, ואין עורך שימחק את הפצעים בפוטושופ, המסך הורם, האורות
דולקים.
שואו טיים.

גם זה שאמר שהעולם במה לא צדק במאת האחוזים, בניגוד להופעה,
אין לנו אפשרות לעשות חזרות ולהתאמן על התפקיד, אין מי שיבוא
ויעיר (או יצעק) וידע לתקן את הטעות לפני שהיא נעשתה.
אין מאפר שיבוא וימרח שכבות של טשטוש שיסתירו את האמת.
אין מיקרופון שיגרום לקול להישמע יותר חזק ויותר עוצמתי.
אין אורות שיעמעמו ויציגו אותך בצורה הכי טובה שיש.
אין פלייבק שבמקרה חירום ימשיך לדבר במקומך.
העולם הוא לא במה, אבל אנחנו שחקנים, רק כאלה שאין להם אפשרות
לעשות חזרות, לא בוחרים לעצמם את התלבושות, לא יכולים לעצור את
הסצנה באמצע, ולא יכולים להעביר את הקטעים המפחידים של החיים.

רגע, ההצגה לא הסתיימה, יש מאחורי הקלעים.
כי אחרי שהמסך יורד, האורות כבים, והתלבשות נפשטות, הדמויות
נשארות תלויות בחדר ההלבשה, ואנשים חסרי זהות חוזרים לביתם, עד
להצגה הבאה.

העולם הוא במה, וכולנו שחקנים.
אבל יום אחד המסך ירד, האורות יכבו ונרד מהבמה, התלבושות יפשטו
ואנחנו נקבל כרטיס לשורה ראשונה, והסרט יידלק.
כשהסרט יידלק נראה מישהו מוכר על המסך, נמלמל יחד אתו את
המילים, נחבק אותו שיפחד, ונצחק אתו בקול גדול. אולי באמצע,
וידינו תושט לצדדים, תחפש את השלט בו יכולנו לכוון לעצמנו את
הסרט, לעצור, לחזור לרגעים שאהבנו, להנציח אותם לנצח. ולדלג על
הקטעים המפחידים.
אבל השלט לא יהיה, והאורות יכבו, ואנו נישאר מול במה ריקה,
שחקן בלי תלבושת, ורק במאי אחד מבוגר יישב בצד ויצפה בנו, עד
שיצעק 'קאט', ירים את אגודלו לאות אישור, ויחייך.